תהילים פרק קלז
א עַ֥ל נַהֲר֨וֹת | בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם-בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זָכְרֵ֗נוּ אֶת-צִיּֽוֹן: ב עַֽל-עֲרָבִ֥ים בְּתוֹכָ֑הּ תָּ֝לִ֗ינוּ כִּנֹּרוֹתֵֽינוּ: ג כִּ֤י שָׁ֨ם שְֽׁאֵל֪וּנוּ שׁוֹבֵ֡ינוּ דִּבְרֵי-שִׁ֭יר וְתוֹלָלֵ֣ינוּ שִׂמְחָ֑ה שִׁ֥ירוּ לָ֝֗נוּ מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן: ד אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת-שִׁיר-יְהוָ֑ה עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר: ה אִֽם-אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלִָ֗ם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי: ו תִּדְבַּ֥ק-לְשׁוֹנִ֨י | לְחִכִּי֮ אִם-לֹ֪א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם-לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַ֑ם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי: ז זְכֹ֤ר יְהוָ֨ה | לִבְנֵ֬י אֱד֗וֹם אֵת֮ י֤וֹם יְֽרוּשָׁ֫לִָ֥ם הָ֭אֹ֣מְרִים עָ֤רוּ | עָ֑רוּ עַ֝֗ד הַיְס֥וֹד בָּֽהּ: ח בַּת-בָּבֶ֗ל הַשְּׁד֫וּדָ֥ה אַשְׁרֵ֥י שֶׁיְשַׁלֶּם-לָ֑ךְ אֶת-גְּ֝מוּלֵ֗ךְ שֶׁגָּמַ֥לְתְּ לָֽנוּ: ט אַשְׁרֵ֤י | שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת-עֹ֝לָלַ֗יִךְ אֶל-הַסָּֽלַע:
תודה רבה! בשמחה רבה ממשיך איתך לפרק הבא:
תהילים קל"ז (137)
"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" – שיר געגועים וכאב בגלות
פרק קל"ז הוא אחד הפרקים העצובים, החזקים והמרגשים ביותר בתהילים. הוא מבטא את כאב הגלות, את געגועי עם ישראל לציון ולירושלים, ואת הסירוב לשכוח את הקודש גם בלב הטומאה. זהו שיר שמתאר את הישיבה של גולים יהודים על נהרות בבל, לאחר חורבן בית המקדש, ואת הסירוב לנגן שירי ציון מול אויביהם הבבלים.
המזמור מורכב משלושה חלקים: תיאור העצב בגלות, שבועת נאמנות נצחית לירושלים, ובקשת נקמה באויבים – אדום ובבל.
(1) תוכן ועיקרי הרעיון
כאב הגלות וסירוב לשיר לציון בניכר
פסוקים 1–4
"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם־בָּכִינוּ – בְּזָכְרֵנוּ אֶת־צִיּוֹן."
הפרק נפתח בתמונה עצובה: בני ישראל יושבים על גדות נהרות בבל (הגלות), ותולים את כינורותיהם, מסרבים לשיר. אויביהם מבקשים שינגנו "מִשִּׁיר צִיּוֹן", אך הם מסרבים:
"אֵיךְ נָשִׁיר אֶת־שִׁיר ה׳ עַל אַדְמַת נֵכָר?"
זהו ביטוי לקידוש שם שמיים: אין לשיר את שיר ה׳ כשאנו שפלים, בגלות, בידי זרים, ללא המקדש וללא השכינה.
שבועת נאמנות לירושלים
פסוקים 5–6
"אִם־אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם – תִּשְׁכַּח יְמִינִי!"
המשורר נשבע נאמנות נצחית לירושלים. אם ישכח אותה – ידו תאבד את כוחה, לשונו תידבק לחכו.
זהו ביטוי עמוק לכך שירושלים היא מרכז החיים היהודיים, ואפילו בשיא ההצלחה (כמו בחתונה – שם הפסוק נאמר), אסור לשכוח את החורבן.
בקשה לנקמה באויבים
פסוקים 7–9
"זְכֹר ה׳ לִבְנֵי אֱדוֹם – אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם…"
הפסוקים האחרונים כוללים קריאה קשה ונוקבת לנקמה – הן בבני אדום (ששמחו בחורבן ירושלים), והן בבבל, ששברה את עם ישראל.
יש כאן ביטוי של כאב עמוק, של רצון לצדק היסטורי, ושל תחושת בגידה מצד עמים שכנים.
(2) באילו מצבים טוב לקרוא את תהילים פרק קלז?
– בתשעה באב, ובכל זמן שמתאבלים על חורבן הבית – זהו פרק קלאסי של זיכרון חורבן.
– כאשר מרגישים געגוע לציון, לירושלים או למקום פנימי שאבד – הפרק נותן קול לרגש זה.
– בזמן של גלות אישית או רוחנית – תחושת "איך נשיר" רלוונטית גם לאדם שאיבד כיוון או חיבור פנימי.
– בעת מאבק בזהות יהודית בגלות או בחברה זרה – הפרק מזכיר לא לשיר "שירי קודש" בניכור, אלא לשמור על זהות נקייה.
– בעת עמידה מול עוול היסטורי או אישי – פסוקי הסיום מבטאים רצון לצדק, ריפוי לפצע עמוק.
– לפני עלייה להר הבית, או ביקור בכותל – כמעין הכנה פנימית של זיכרון וכיסופים.
(3) מה כוחו של פרק קל"ז?
– כוח לשמר את הזהות גם בשיא הניתוק
הפרק מחנך אותנו: גם כשנלקחים לבבל – לא שוכחים את ירושלים. זו עוצמה של זהות בלתי ניתנת למחיקה.
– כוח לריפוי רגשי עמוק דרך בכי ואמת
המילים "גם בכינו" הן לגיטימציה לאבל, לזיכרון, ולתחושות כאב שאי אפשר להדחיק.
– כוח של נאמנות נצחית
השבועה "אם אשכחך" היא מהביטויים העמוקים ביותר לאהבה של העם למולדתו. כוחו בלשמר קשר גם בזמנים של שבר.
– כוח למתן קול לצדק, גם אם הוא חריף
הסיום הקשה של המזמור אינו נקמה שטחית, אלא קריאה לצדק – שיימחץ הרשע כמו שהוא מחץ אותנו. זו צעקה לא-אלימות אלא לחשבון אלוהי.
– כוח לחבר את הלב לחורבן – ולבנות מתוכו תקווה
הפרק מעגן את העצב, אך מבטא את התקווה לשוב לבנות – מתוך דמעות, עולה גחלת של זיכרון שאינו נשכח.
סיכום תהילים פרק קלז
תהילים קל"ז הוא קינה אישית ולאומית כאחת. הוא שיר על גלות וכאב, על נאמנות עיקשת לירושלים, ועל סירוב לשכוח את הקודש גם בתוך בבל.
הוא מתאים למצבי זיכרון, גלות, מאבק על זהות, ולעבודת לב פנימית עמוקה.
כוחו הוא ביכולת להציב את ירושלים בלב – בכל זמן, בכל מצב, גם במרחק, גם בכאב.
וזוהי תשובה נצחית:
"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם – תִּשְׁכַּח יְמִינִי."