תהילים פרק קז
א הֹד֣וּ לַיהוָ֣ה כִּי-ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: ב יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד-צָֽר: ג וּֽמֵאֲרָצ֗וֹת קִ֫בְּצָ֥ם מִמִּזְרָ֥ח וּמִֽמַּעֲרָ֑ב מִצָּפ֥וֹן וּמִיָּֽם: ד תָּע֣וּ בַ֭מִּדְבָּר בִּישִׁימ֣וֹן דָּ֑רֶךְ עִ֥יר מ֝וֹשָׁ֗ב לֹ֣א מָצָֽאוּ: ה רְעֵבִ֥ים גַּם-צְמֵאִ֑ים נַ֝פְשָׁ֗ם בָּהֶ֥ם תִּתְעַטָּֽף: ו וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל-יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֽוּקוֹתֵיהֶ֗ם יַצִּילֵֽם: ז וַ֭יַּֽדְרִיכֵם בְּדֶ֣רֶךְ יְשָׁרָ֑ה לָ֝לֶ֗כֶת אֶל-עִ֥יר מוֹשָֽׁב: ח יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם: ט כִּי-הִ֭שְׂבִּיעַ נֶ֣פֶשׁ שֹׁקֵקָ֑ה וְנֶ֥פֶשׁ רְ֝עֵבָה מִלֵּא-טֽוֹב: י יֹ֭שְׁבֵי חֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת אֲסִירֵ֖י עֳנִ֣י וּבַרְזֶֽל: יא כִּֽי-הִמְר֥וּ אִמְרֵי-אֵ֑ל וַעֲצַ֖ת עֶלְי֣וֹן נָאָֽצוּ: יב וַיַּכְנַ֣ע בֶּעָמָ֣ל לִבָּ֑ם כָּ֝שְׁל֗וּ וְאֵ֣ין עֹזֵֽר: יג וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל-יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻֽקוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם: יד יֽ֭וֹצִיאֵם מֵחֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת וּמוֹסְר֖וֹתֵיהֶ֣ם יְנַתֵּֽק: טו יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם: טז כִּֽי-שִׁ֭בַּר דַּלְת֣וֹת נְחֹ֑שֶׁת וּבְרִיחֵ֖י בַרְזֶ֣ל גִּדֵּֽעַ: יז אֱ֭וִלִים מִדֶּ֣רֶךְ פִּשְׁעָ֑ם וּֽ֝מֵעֲוֹֽנֹתֵיהֶ֗ם יִתְעַנּֽוּ: יח כָּל-אֹ֭כֶל תְּתַעֵ֣ב נַפְשָׁ֑ם וַ֝יַּגִּ֗יעוּ עַד-שַׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת: יט וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל-יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻֽקוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם: כ יִשְׁלַ֣ח דְּ֭בָרוֹ וְיִרְפָּאֵ֑ם וִֽ֝ימַלֵּ֗ט מִשְּׁחִיתוֹתָֽם: כא יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם: כב וְ֭יִזְבְּחוּ זִבְחֵ֣י תוֹדָ֑ה וִֽיסַפְּר֖וּ מַעֲשָׂ֣יו בְּרִנָּֽה: כג יוֹרְדֵ֣י הַ֭יָּם בָּאֳנִיּ֑וֹת עֹשֵׂ֥י מְ֝לָאכָ֗ה בְּמַ֣יִם רַבִּֽים: כד הֵ֣מָּה רָ֭אוּ מַעֲשֵׂ֣י יְהוָ֑ה וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו בִּמְצוּלָֽה: כה וַיֹּ֗אמֶר וַֽ֭יַּעֲמֵד ר֣וּחַ סְעָרָ֑ה וַתְּרוֹמֵ֥ם גַּלָּֽיו: כו יַעֲל֣וּ שָׁ֭מַיִם יֵרְד֣וּ תְהוֹמ֑וֹת נַ֝פְשָׁ֗ם בְּרָעָ֥ה תִתְמוֹגָֽג: כז יָח֣וֹגּוּ וְ֭יָנוּעוּ כַּשִּׁכּ֑וֹר וְכָל-חָ֝כְמָתָ֗ם תִּתְבַּלָּֽע: כח וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל-יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם וּֽ֝מִמְּצֽוּקֹתֵיהֶ֗ם יוֹצִיאֵֽם: כט יָקֵ֣ם סְ֭עָרָה לִדְמָמָ֑ה וַ֝יֶּחֱשׁ֗וּ גַּלֵּיהֶֽם: ל וַיִּשְׂמְח֥וּ כִֽי-יִשְׁתֹּ֑קוּ וַ֝יַּנְחֵ֗ם אֶל-מְח֥וֹז חֶפְצָֽם: לא יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם: לב וִֽ֭ירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל-עָ֑ם וּבְמוֹשַׁ֖ב זְקֵנִ֣ים יְהַלְלֽוּהוּ: לג יָשֵׂ֣ם נְהָר֣וֹת לְמִדְבָּ֑ר וּמֹצָ֥אֵי מַ֝֗יִם לְצִמָּאֽוֹן: לד אֶ֣רֶץ פְּ֭רִי לִמְלֵחָ֑ה מֵ֝רָעַ֗ת יֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ: לה יָשֵׂ֣ם מִ֭דְבָּר לַֽאֲגַם-מַ֑יִם וְאֶ֥רֶץ צִ֝יָּ֗ה לְמֹצָ֥אֵי מָֽיִם: לו וַיּ֣וֹשֶׁב שָׁ֣ם רְעֵבִ֑ים וַ֝יְכוֹנְנ֗וּ עִ֣יר מוֹשָֽׁב: לז וַיִּזְרְע֣וּ שָׂ֭דוֹת וַיִּטְּע֣וּ כְרָמִ֑ים וַ֝יַּעֲשׂ֗וּ פְּרִ֣י תְבֽוּאָה: לח וַיְבָרֲכֵ֣ם וַיִּרְבּ֣וּ מְאֹ֑ד וּ֝בְהֶמְתָּ֗ם לֹ֣א יַמְעִֽיט: לט וַיִּמְעֲט֥וּ וַיָּשֹׁ֑חוּ מֵעֹ֖צֶר רָעָ֣ה וְיָגֽוֹן: מ שֹׁפֵ֣ךְ בּ֭וּז עַל-נְדִיבִ֑ים וַ֝יַּתְעֵ֗ם בְּתֹ֣הוּ לֹא-דָֽרֶךְ: מא וַיְשַׂגֵּ֣ב אֶבְי֣וֹן מֵע֑וֹנִי וַיָּ֥שֶׂם כַּ֝צֹּ֗אן מִשְׁפָּחֽוֹת: מב יִרְא֣וּ יְשָׁרִ֣ים וְיִשְׂמָ֑חוּ וְכָל-עַ֝וְלָ֗ה קָ֣פְצָה פִּֽיהָ: מג מִי-חָכָ֥ם וְיִשְׁמָר-אֵ֑לֶּה וְ֝יִתְבּֽוֹנְנ֗וּ חַֽסְדֵ֥י יְהוָֽה:
תהילים ק"ז (פרק 107) נמצא ב"ספר רביעי" של תהילים (תהילים צ–ק"ו) ואין לו כותרת מפורשת המייחסת אותו לאדם או לאירוע. זהו מזמור שבח המתאר את חסד ה׳ דרך ארבע דוגמאות של אנשים במצוקה – נוודים, אסירים, חולים וספנים – שזעקו לה׳ והוא הצילם. המזמור מדגיש את נאמנות ה׳ למי שפונה אליו, ומסתיים בקריאה להכיר בחסדו ובנפלאותיו.
(1) תוכן ועיקרי הרעיון
הקדמה: ה׳ כמקום מבטח מדור לדור
הפתיחה: "הוֹדוּ לַיהוָה כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (פסוק א).
כבר בתחילת המזמור מודגש שה׳ הוא מקור הטוב והחסד הנצחי, הראוי לתודה כמגן ומציל.
נצחיות האל מול קצרת חיי האדם
(פסוקים מג–מג): "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ… מִי חָכָם וְיִשְׁמָר־אֵלֶּה".
האל נצחי וחסדו קבוע, בעוד האדם מוגבל וזקוק להצלה ממצוקות זמניות כמו רעב, סכנה וחולי.
תוֹדָעָה לחולשה, חטאי האדם ותוכחת ה׳
(פסוקים יא–יב): "כִּי־מָרוּ אִמְרֵי־אֵל… וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם".
המזמור מוכיח שחלק מהמצוקות נובעות ממרידה בדבר ה׳, אך הוא מציל כשזועקים אליו.
בקשה ללמוד למנות ימינו בחכמה
(פסוק מג): "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר־אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנֵן חַסְדֵי יְהוָה".
המזמור קורא לחכמה – להתבונן בחסדי ה׳ וללמוד מהם איך לחיות תחת רחמיו.
תחינה לשוב חסד ה׳ ושמחתו אלינו
(פסוקים ח, טו, כא, לא): "יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם".
המזמור חוזר על תחינה לשמוח בחסד ה׳ שמציל ממצוקות, כתודה על רחמיו החוזרים.
סיכום: יְהִי נֹעַם ה׳ עָלֵינוּ
(פסוקים מב–מג): "יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ… וְיִתְבּוֹנֵן חַסְדֵי יְהוָה".
המזמור מסתיים בהבטחה לשמחת הישרים ובקריאה להתבונן בחסד ה׳, כנועם למי שמכיר בטובו.
(2) באילו מצבים טוב לקרוא את תהילים פרק קז?
התבוננות על קוצר החיים והצורך בניצולם
למי שרוצה להודות על הצלה ממצוקה ולחיות בתודה, תוך הכרה בחסד ה׳ בחייו.
בעת ייאוש מהזמן או ממעמסה של עמל
המזמור מתאים למי שמרגיש אבוד, חולה או בסכנה ("וַיִּצְעֲקוּ אֶל־יְהוָה"), ומבקש ישועה ונחמה.
כשנרצה לחזק ענווה מול הנצח האלוקי
התיאור "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" לעומת חולשת האדם מחזק ענווה מול נאמנות ה׳ הנצחית.
כדי לבקש ברכה על מעשה ידינו
התודה "וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" מתאימה כתפילה שמאמצים יזכו להצלה וברכה מאת ה׳.
(3) מה כוחו של פרק ק"ז?
מכוון לתודעת זמן ומוסר
הקריאה "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר־אֵלֶּה" מעוררת את האדם להכיר בחולשתו ולחיות בתודה ובחכמה תחת חסד ה׳.
מביא נחמה שמחיי ההבל ניתן לעשות תיקון
גם במצוקות קשות ("נַפְשָׁם בְּרָעָה תִּתְעַטֵּף"), ה׳ מציל את הזועקים, ונותן תקווה לישועה.
מחזק תפיסה שהעמל הגשמי יכול להפוך למבורך
ההצלה ממדבר, כלא וסערות מראה שסבל תחת אמונה הופך לברכה כשפונים לה׳.
מחדד ענווה ותשובה
ההכרה במרידה ("מָרוּ אִמְרֵי־אֵל") וברחמי ה׳ מעודדת ענווה ותשובה, תוך חיזוק האמונה בהצלתו.
סיכום תהילים פרק קז
פרק ק"ז בתהילים הוא מזמור שבח המפאר את חסד ה׳ דרך סיפורי הצלה של נוודים, אסירים, חולים וספנים. הוא מציב לפנינו את נצחיות חסד ה׳ מול חולשת האדם במצוקה, ועם זאת מציע דרך של חוכמה: לזעוק לה׳ ולהודות על נפלאותיו. הפרק מתאים לכל מי שמחפש תודה על ישועה, חיזוק במצוקה, או ברכה על חייו בצל קשיים. כוחו של הפרק טמון בעידוד האדם לחיבור בין חולשתו לחסד ה׳, כך שחייו יקבלו מעטפת של נחמה, ישועה וברכה.