תהילים פרק קו
א הַֽלְלוּיָ֨הּ | הוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה כִּי-ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: ב מִ֗י יְ֭מַלֵּל גְּבוּר֣וֹת יְהוָ֑ה יַ֝שְׁמִ֗יעַ כָּל-תְּהִלָּתֽוֹ: ג אַ֭שְׁרֵי שֹׁמְרֵ֣י מִשְׁפָּ֑ט עֹשֵׂ֖ה צְדָקָ֣ה בְכָל-עֵֽת: ד זָכְרֵ֣נִי יְ֭הוָה בִּרְצ֣וֹן עַמֶּ֑ךָ פָּ֝קְדֵ֗נִי בִּישׁוּעָתֶֽךָ: ה לִרְא֤וֹת | בְּט֘וֹבַ֤ת בְּחִירֶ֗יךָ לִ֭שְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַ֣ת גּוֹיֶ֑ךָ לְ֝הִתְהַלֵּ֗ל עִם-נַחֲלָתֶֽךָ: ו חָטָ֥אנוּ עִם-אֲבוֹתֵ֗ינוּ הֶעֱוִ֥ינוּ הִרְשָֽׁעְנוּ: ז אֲב֘וֹתֵ֤ינוּ בְמִצְרַ֨יִם | לֹא-הִשְׂכִּ֬ילוּ נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א זָ֭כְרוּ אֶת-רֹ֣ב חֲסָדֶ֑יךָ וַיַּמְר֖וּ עַל-יָ֣ם בְּיַם-סֽוּף: ח וַֽ֭יּוֹשִׁיעֵם לְמַ֣עַן שְׁמ֑וֹ לְ֝הוֹדִ֗יעַ אֶת-גְּבוּרָתֽוֹ: ט וַיִּגְעַ֣ר בְּיַם-ס֭וּף וַֽיֶּחֱרָ֑ב וַיּוֹלִיכֵ֥ם בַּ֝תְּהֹמ֗וֹת כַּמִּדְבָּֽר: י וַֽ֭יּוֹשִׁיעֵם מִיַּ֣ד שׂוֹנֵ֑א וַ֝יִּגְאָלֵ֗ם מִיַּ֥ד אוֹיֵֽב: יא וַיְכַסּוּ-מַ֥יִם צָרֵיהֶ֑ם אֶחָ֥ד מֵ֝הֶ֗ם לֹ֣א נוֹתָֽר: יב וַיַּאֲמִ֥ינוּ בִדְבָרָ֑יו יָ֝שִׁ֗ירוּ תְּהִלָּתֽוֹ: יג מִֽ֭הֲרוּ שָׁכְח֣וּ מַעֲשָׂ֑יו לֹֽא-חִ֝כּ֗וּ לַעֲצָתֽוֹ: יד וַיִּתְאַוּ֣וּ תַ֭אֲוָה בַּמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּוּ-אֵ֝֗ל בִּֽישִׁימֽוֹן: טו וַיִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם שֶׁאֱלָתָ֑ם וַיְשַׁלַּ֖ח רָז֣וֹן בְּנַפְשָֽׁם: טז וַיְקַנְא֣וּ לְ֭מֹשֶׁה בַּֽמַּחֲנֶ֑ה לְ֝אַהֲרֹ֗ן קְד֣וֹשׁ יְהוָֽה: יז תִּפְתַּח-אֶ֭רֶץ וַתִּבְלַ֣ע דָּתָ֑ן וַ֝תְּכַ֗ס עַל-עֲדַ֥ת אֲבִירָֽם: יח וַתִּבְעַר-אֵ֥שׁ בַּעֲדָתָ֑ם לֶ֝הָבָ֗ה תְּלַהֵ֥ט רְשָׁעִֽים: יט יַעֲשׂוּ-עֵ֥גֶל בְּחֹרֵ֑ב וַ֝יִּשְׁתַּחֲו֗וּ לְמַסֵּכָֽה: כ וַיָּמִ֥ירוּ אֶת-כְּבוֹדָ֑ם בְּתַבְנִ֥ית שׁ֝֗וֹר אֹכֵ֥ל עֵֽשֶׂב: כא שָׁ֭כְחוּ אֵ֣ל מוֹשִׁיעָ֑ם עֹשֶׂ֖ה גְדֹל֣וֹת בְּמִצְרָֽיִם: כב נִ֭פְלָאוֹת בְּאֶ֣רֶץ חָ֑ם נ֝וֹרָא֗וֹת עַל-יַם-סֽוּף: כג וַיֹּ֗אמֶר לְֽהַשְׁמִ֫ידָ֥ם לוּלֵ֡י מֹ֘שֶׁ֤ה בְחִיר֗וֹ עָמַ֣ד בַּפֶּ֣רֶץ לְפָנָ֑יו לְהָשִׁ֥יב חֲ֝מָת֗וֹ מֵֽהַשְׁחִֽית: כד וַֽ֭יִּמְאֲסוּ בְּאֶ֣רֶץ חֶמְדָּ֑ה לֹֽא-הֶ֝אֱמִ֗ינוּ לִדְבָרֽוֹ: כה וַיֵּרָגְנ֥וּ בְאָהֳלֵיהֶ֑ם לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ בְּק֣וֹל יְהוָֽה: כו וַיִּשָּׂ֣א יָד֣וֹ לָהֶ֑ם לְהַפִּ֥יל א֝וֹתָ֗ם בַּמִּדְבָּֽר: כז וּלְהַפִּ֣יל זַ֭רְעָם בַּגּוֹיִ֑ם וּ֝לְזָרוֹתָ֗ם בָּאֲרָצֽוֹת: כח וַ֭יִּצָּ֣מְדוּ לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַ֝יֹּאכְל֗וּ זִבְחֵ֥י מֵתִֽים: כט וַ֭יַּכְעִיסוּ בְּמַֽעַלְלֵיהֶ֑ם וַתִּפְרָץ-בָּ֝֗ם מַגֵּפָֽה: ל וַיַּעֲמֹ֣ד פִּֽ֭ינְחָס וַיְפַלֵּ֑ל וַ֝תֵּעָצַ֗ר הַמַּגֵּפָֽה: לא וַתֵּחָ֣שֶׁב ל֭וֹ לִצְדָקָ֑ה לְדֹ֥ר וָ֝דֹ֗ר עַד-עוֹלָֽם: לב וַ֭יַּקְצִיפוּ עַל-מֵ֥י מְרִיבָ֑ה וַיֵּ֥רַע לְ֝מֹשֶׁ֗ה בַּעֲבוּרָֽם: לג כִּֽי-הִמְר֥וּ אֶת-רוּח֑וֹ וַ֝יְבַטֵּ֗א בִּשְׂפָתָֽיו: לד לֹֽא-הִ֭שְׁמִידוּ אֶת-הָֽעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֤ר אָמַ֖ר יְהוָ֣ה לָהֶֽם: לה וַיִּתְעָרְב֥וּ בַגּוֹיִ֑ם וַֽ֝יִּלְמְד֗וּ מַֽעֲשֵׂיהֶֽם: לו וַיַּעַבְד֥וּ אֶת-עֲצַבֵּיהֶ֑ם וַיִּהְי֖וּ לָהֶ֣ם לְמוֹקֵֽשׁ: לז וַיִּזְבְּח֣וּ אֶת-בְּ֭נֵיהֶם וְאֶת-בְּנֽוֹתֵיהֶ֗ם לַשֵּֽׁדִים: לח וַיִּֽשְׁפְּכ֨וּ דָ֪ם נָקִ֡י דַּם-בְּנֵ֘יהֶ֤ם וּֽבְנוֹתֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֣ר זִ֭בְּחוּ לַעֲצַבֵּ֣י כְנָ֑עַן וַתֶּחֱנַ֥ף הָ֝אָ֗רֶץ בַּדָּמִֽים: לט וַיִּטְמְא֥וּ בְמַעֲשֵׂיהֶ֑ם וַ֝יִּזְ֗נוּ בְּמַֽעַלְלֵיהֶֽם: מ וַיִּֽחַר-אַ֣ף יְהוָ֣ה בְּעַמּ֑וֹ וַ֝יְתָעֵ֗ב אֶת-נַחֲלָתֽוֹ: מא וַיִּתְּנֵ֥ם בְּיַד-גּוֹיִ֑ם וַֽיִּמְשְׁל֥וּ בָ֝הֶ֗ם שֹׂנְאֵיהֶֽם: מב וַיִּלְחָצ֥וּם אוֹיְבֵיהֶ֑ם וַ֝יִּכָּנְע֗וּ תַּ֣חַת יָדָֽם: מג פְּעָמִ֥ים רַבּ֗וֹת יַצִּ֫ילֵ֥ם וְ֭הֵמָּה יַמְר֣וּ בַעֲצָתָ֑ם וַ֝יָּמֹ֗כּוּ בַּעֲוֹנָֽם: מד וַ֭יַּרְא בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם בְּ֝שָׁמְע֗וֹ אֶת-רִנָּתָֽם: מה וַיִּזְכֹּ֣ר לָהֶ֣ם בְּרִית֑וֹ וַ֝יִּנָּחֵ֗ם כְּרֹ֣ב (חסדו) חֲסָדָֽיו: מו וַיִּתֵּ֣ן אוֹתָ֣ם לְרַחֲמִ֑ים לִ֝פְנֵ֛י כָּל-שׁוֹבֵיהֶֽם: מז הוֹשִׁיעֵ֨נוּ | יְה֘וָ֤ה אֱלֹהֵ֗ינוּ וְקַבְּצֵנוּ֮ מִֽן-הַגּ֫וֹיִ֥ם לְ֭הֹדוֹת לְשֵׁ֣ם קָדְשֶׁ֑ךָ לְ֝הִשְׁתַּבֵּ֗חַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ: מח בָּר֤וּךְ-יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֪י יִשְׂרָאֵ֡ל מִן-הָ֤עוֹלָ֨ם | וְעַ֬ד הָעוֹלָ֗ם וְאָמַ֖ר כָּל-הָעָ֥ם אָמֵ֗ן הַֽלְלוּיָֽהּ:
תהילים ק"ו (פרק 106) נמצא ב"ספר רביעי" של תהילים (תהילים צ–ק"ו) ואין לו כותרת מפורשת המייחסת אותו לאדם או לאירוע. זהו מזמור היסטורי המשלב שבח לחסד ה׳ עם תיאור חטאי עם ישראל לאורך הדורות – מיציאת מצרים, דרך המדבר ועד הכניסה לארץ. המזמור מדגיש את נאמנות ה׳ למרות מרידת העם, ומסתיים בתפילה לגאולה ובהכרזת "הללויה".
(1) תוכן ועיקרי הרעיון
הקדמה: ה׳ כמקום מבטח מדור לדור
הפתיחה: "הַלְלוּ יָהּ הוֹדוּ לַיהוָה כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (פסוק א).
כבר בתחילת המזמור מודגש שה׳ הוא מקור הטוב והחסד הנצחי, הראוי לשבח כבסיס לביטחון העם.
נצחיות האל מול קצרת חיי האדם
(פסוקים ב–ג): "מִי־יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְהוָה… לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".
האל נצחי וגבורותיו אינסופיות, בעוד האדם מוגבל ואינו יכול לתאר את מלוא חסדו לדורות.
תוֹדָעָה לחולשה, חטאי האדם ותוכחת ה׳
(פסוקים ו–מג): "חָטָאנוּ עִם־אֲבוֹתֵינוּ… וַיִּמְרוּ אֶת־אֵל עֶלְיוֹן".
המזמור מוכיח את חטאי העם – ממחית הים, דרך עגל הזהב ועד מרידות במדבר – שהביאו עונש, אך ה׳ הצילם שוב ושוב.
בקשה ללמוד למנות ימינו בחכמה
(פסוקים ד–ה): "זָכְרֵנִי יְהוָה בִּרְצוֹן עַמֶּךָ… לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ".
המתפלל מבקש לזכות בטוב ה׳, תוך רמז לחכמה – ללמוד מהעבר ולהשתתף בשמחת עמו.
תחינה לשוב חסד ה׳ ושמחתו אלינו
(פסוקים מד–מו): "וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם… וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים".
המזמור מבטא תודה על חסד ה׳ שחזר לעמו למרות חטאיהם, ותפילה להמשך רחמיו.
סיכום: יְהִי נֹעַם ה׳ עָלֵינוּ
(פסוקים מז–מח): "הוֹשִׁיעֵנוּ יְהוָה אֱלֹה tuoֵינוּ… בָּרוּךְ יְהוָה… הַלְלוּ־יָהּ".
המזמור מסתיים בתפילה לגאולה ולברכת ה׳, כהבטחה לנועם חסדו למי שמשבח אותו.
(2) באילו מצבים טוב לקרוא את תהילים פרק קו?
התבוננות על קוצר החיים והצורך בניצולם
למי שרוצה להודות על חסד ה׳ וללמוד מההיסטוריה, תוך שאיפה לחיות באמונה ובתודה.
בעת ייאוש מהזמן או ממעמסה של עמל
המזמור מתאים למי שמרגיש חוטא או בצרה ("וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם"), ומבקש נחמה וגאולה.
כשנרצה לחזק ענווה מול הנצח האלוקי
הניגוד בין חטאי העם לחסד ה׳ ("לְעוֹלָם חַסְדּוֹ") מחזק ענווה מול נאמנותו הנצחית.
כדי לבקש ברכה על מעשה ידינו
התפילה "הוֹשִׁיעֵנוּ יְהוָה" מתאימה לבקש ברכה על מאמצים שיתאימו לרצון ה׳ ויגאלו את עמו.
(3) מה כוחו של פרק ק"ו?
מכוון לתודעת זמן ומוסר
התיאור "חָטָאנוּ עִם־אֲבוֹתֵינוּ" מעורר את האדם להכיר בחטאי העבר ולחיות בתשובה ובתודה לחסד ה׳.
מביא נחמה שמחיי ההבל ניתן לעשות תיקון
גם לאחר מרידות ("וַיִּמְרוּ בַיָּם"), ה׳ הציל את עמו, והמזמור נותן תקווה לרחמים ולגאולה.
מחזק תפיסה שהעמל הגשמי יכול להפוך למבורך
הגאולה ממצרים והכניסה לארץ מראים שסבל תחת חסד ה׳ הופך לברכה כשחוזרים אליו.
מחדד ענווה ותשובה
ההכרה בחטאים ("הֵמִירוּ אֶת־כְּבוֹדָם") וברחמי ה׳ מעודדת ענווה ותשובה, תוך חיזוק האמונה בגאולתו.
סיכום תהילים פרק קו
פרק ק"ו בתהילים הוא מזמור היסטורי המשבח את חסד ה׳ למרות חטאי עמו, ומתאר את נאמנותו מהאבות ועד הכניסה לארץ. הוא מציב לפנינו את נצחיות ה׳ מול חולשת האדם החוטא, ועם זאת מציע דרך של חוכמה: לזכור את ניסיו ולבקש את גאולתו. הפרק מתאים לכל מי שמחפש תודה על חסד ה׳, חיזוק בתשובה, או תפילה לגאולה. כוחו של הפרק טמון בעידוד האדם לחיבור בין חייו החוטאים לחסד ה׳, כך שחייו יקבלו מעטפת של נחמה, תיקון וברכה.