תהילים פרק קה
א הוֹד֣וּ לַ֭יהוָה קִרְא֣וּ בִּשְׁמ֑וֹ הוֹדִ֥יעוּ בָ֝עַמִּ֗ים עֲלִילוֹתָֽיו: ב שִֽׁירוּ-ל֖וֹ זַמְּרוּ-ל֑וֹ שִׂ֝֗יחוּ בְּכָל-נִפְלְאוֹתָֽיו: ג הִֽ֭תְהַלְלוּ בְּשֵׁ֣ם קָדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂמַ֗ח לֵ֤ב | מְבַקְשֵׁ֬י יְהוָֽה: ד דִּרְשׁ֣וּ יְהוָ֣ה וְעֻזּ֑וֹ בַּקְּשׁ֖וּ פָנָ֣יו תָּמִֽיד: ה זִכְר֗וּ נִפְלְאוֹתָ֥יו אֲשֶׁר-עָשָׂ֑ה מֹ֝פְתָ֗יו וּמִשְׁפְּטֵי-פִֽיו: ו זֶ֭רַע אַבְרָהָ֣ם עַבְדּ֑וֹ בְּנֵ֖י יַעֲקֹ֣ב בְּחִירָֽיו: ז ה֭וּא יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ בְּכָל-הָ֝אָ֗רֶץ מִשְׁפָּטָֽיו: ח זָכַ֣ר לְעוֹלָ֣ם בְּרִית֑וֹ דָּבָ֥ר צִ֝וָּ֗ה לְאֶ֣לֶף דּֽוֹר: ט אֲשֶׁ֣ר כָּ֭רַת אֶת-אַבְרָהָ֑ם וּשְׁב֖וּעָת֣וֹ לְיִשְׂחָֽק: י וַיַּֽעֲמִידֶ֣הָ לְיַעֲקֹ֣ב לְחֹ֑ק לְ֝יִשְׂרָאֵ֗ל בְּרִ֣ית עוֹלָֽם: יא לֵאמֹ֗ר לְךָ֗ אֶתֵּ֥ן אֶת-אֶֽרֶץ-כְּנָ֑עַן חֶ֝֗בֶל נַחֲלַתְכֶֽם: יב בִּֽ֭הְיוֹתָם מְתֵ֣י מִסְפָּ֑ר כִּ֝מְעַ֗ט וְגָרִ֥ים בָּֽהּ: יג וַֽ֭יִּתְהַלְּכוּ מִגּ֣וֹי אֶל-גּ֑וֹי מִ֝מַּמְלָכָ֗ה אֶל-עַ֥ם אַחֵֽר: יד לֹֽא-הִנִּ֣יחַ אָדָ֣ם לְעָשְׁקָ֑ם וַיּ֖וֹכַח עֲלֵיהֶ֣ם מְלָכִֽים: טו אַֽל-תִּגְּע֥וּ בִמְשִׁיחָ֑י וְ֝לִנְבִיאַי אַל-תָּרֵֽעוּ: טז וַיִּקְרָ֣א רָ֭עָב עַל-הָאָ֑רֶץ כָּֽל-מַטֵּה-לֶ֥חֶם שָׁבָֽר: יז שָׁלַ֣ח לִפְנֵיהֶ֣ם אִ֑ישׁ לְ֝עֶ֗בֶד נִמְכַּ֥ר יוֹסֵֽף: יח עִנּ֣וּ בַכֶּ֣בֶל (רגליו) רַגְל֑וֹ בַּ֝רְזֶ֗ל בָּ֣אָה נַפְשֽׁוֹ: יט עַד-עֵ֥ת בֹּֽא-דְבָר֑וֹ אִמְרַ֖ת יְהוָ֣ה צְרָפָֽתְהוּ: כ שָׁ֣לַח מֶ֭לֶךְ וַיַּתִּירֵ֑הוּ מֹשֵׁ֥ל עַ֝מִּ֗ים וַֽיְפַתְּחֵֽהוּ: כא שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ וּ֝מֹשֵׁ֗ל בְּכָל-קִנְיָנֽוֹ: כב לֶאְסֹ֣ר שָׂרָ֣יו בְּנַפְשׁ֑וֹ וּזְקֵנָ֥יו יְחַכֵּֽם: כג וַיָּבֹ֣א יִשְׂרָאֵ֣ל מִצְרָ֑יִם וְ֝יַעֲקֹ֗ב גָּ֣ר בְּאֶֽרֶץ-חָֽם: כד וַיֶּ֣פֶר אֶת-עַמּ֣וֹ מְאֹ֑ד וַ֝יַּֽעֲצִמֵהוּ מִצָּרָֽיו: כה הָפַ֣ךְ לִ֭בָּם לִשְׂנֹ֣א עַמּ֑וֹ לְ֝הִתְנַכֵּ֗ל בַּעֲבָדָֽיו: כו שָׁ֭לַח מֹשֶׁ֣ה עַבְדּ֑וֹ אַ֝הֲרֹ֗ן אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר-בּֽוֹ: כז שָֽׂמוּ-בָ֭ם דִּבְרֵ֣י אֹתוֹתָ֑יו וּ֝מֹפְתִ֗ים בְּאֶ֣רֶץ חָֽם: כח שָׁ֣לַֽח חֹ֭שֶׁךְ וַיַּחְשִׁ֑ךְ וְלֹֽא-מָ֝ר֗וּ אֶת-(דברוו) דְּבָרֽוֹ: כט הָפַ֣ךְ אֶת-מֵימֵיהֶ֣ם לְדָ֑ם וַ֝יָּ֗מֶת אֶת-דְּגָתָֽם: ל שָׁרַ֣ץ אַרְצָ֣ם צְפַרְדְּעִ֑ים בְּ֝חַדְרֵ֗י מַלְכֵיהֶֽם: לא אָ֭מַר וַיָּבֹ֣א עָרֹ֑ב כִּ֝נִּ֗ים בְּכָל-גְּבוּלָֽם: לב נָתַ֣ן גִּשְׁמֵיהֶ֣ם בָּרָ֑ד אֵ֖שׁ לֶהָב֣וֹת בְּאַרְצָֽם: לג וַיַּ֣ךְ גַּ֭פְנָם וּתְאֵנָתָ֑ם וַ֝יְשַׁבֵּ֗ר עֵ֣ץ גְּבוּלָֽם: לד אָ֭מַר וַיָּבֹ֣א אַרְבֶּ֑ה וְ֝יֶ֗לֶק וְאֵ֣ין מִסְפָּֽר: לה וַיֹּ֣אכַל כָּל-עֵ֣שֶׂב בְּאַרְצָ֑ם וַ֝יֹּ֗אכַל פְּרִ֣י אַדְמָתָֽם: לו וַיַּ֣ךְ כָּל-בְּכ֣וֹר בְּאַרְצָ֑ם רֵ֝אשִׁ֗ית לְכָל-אוֹנָֽם: לז וַֽ֭יּוֹצִיאֵם בְּכֶ֣סֶף וְזָהָ֑ב וְאֵ֖ין בִּשְׁבָטָ֣יו כּוֹשֵֽׁל: לח שָׂמַ֣ח מִצְרַ֣יִם בְּצֵאתָ֑ם כִּֽי-נָפַ֖ל פַּחְדָּ֣ם עֲלֵיהֶֽם: לט פָּרַ֣שׂ עָנָ֣ן לְמָסָ֑ךְ וְ֝אֵ֗שׁ לְהָאִ֥יר לָֽיְלָה: מ שָׁאַ֣ל וַיָּבֵ֣א שְׂלָ֑ו וְלֶ֥חֶם שָׁ֝מַ֗יִם יַשְׂבִּיעֵֽם: מא פָּ֣תַח צ֭וּר וַיָּז֣וּבוּ מָ֑יִם הָ֝לְכ֗וּ בַּצִּיּ֥וֹת נָהָֽר: מב כִּֽי-זָ֭כַר אֶת-דְּבַ֣ר קָדְשׁ֑וֹ אֶֽת-אַבְרָהָ֥ם עַבְדּֽוֹ: מג וַיּוֹצִ֣א עַמּ֣וֹ בְשָׂשׂ֑וֹן בְּ֝רִנָּ֗ה אֶת-בְּחִירָֽיו: מד וַיִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם אַרְצ֣וֹת גּוֹיִ֑ם וַעֲמַ֖ל לְאֻמִּ֣ים יִירָֽשׁוּ: מה בַּעֲב֤וּר | יִשְׁמְר֣וּ חֻ֭קָּיו וְתוֹרֹתָ֥יו יִנְצֹ֗רוּ הַֽלְלוּיָֽהּ:
תהילים ק"ה (פרק 105) נמצא ב"ספר רביעי" של תהילים (תהילים צ–ק"ו) ואין לו כותרת מפורשת המייחסת אותו לאדם או לאירוע. זהו מזמור שבח היסטורי הקורא לעם ישראל להודות לה׳ על מעשיו הנפלאים – מברית האבות, דרך יציאת מצרים ועד הכניסה לארץ המובטחת. המזמור מדגיש את נאמנות ה׳ לבריתו ואת ניסיו למען עמו, ומסתיים בהכרזה על שבחו.
(1) תוכן ועיקרי הרעיון
הקדמה: ה׳ כמקום מבטח מדור לדור
הפתיחה: "הוֹדוּ לַיהוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו" (פסוק א).
כבר בתחילת המזמור מודגש שה׳ הוא מקור התודה והשבח, הראוי להכרזה על מעשיו לדורות.
נצחיות האל מול קצרת חיי האדם
(פסוקים ז–ח): "הוּא יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל־הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו… זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ".
האל נצחי ונאמן לבריתו לדורות, בעוד האדם זמני, והמזמור מזכיר את מעשיו מאברהם ועד הכניסה לארץ.
תוֹדָעָה לחולשה, חטאי האדם ותוכחת ה׳
(אין תוכחה ישירה בפרק זה).
המזמור מתמקד בנאמנות ה׳ למרות חולשת העם (מרומזת בהקשר היסטורי), כגון סבלם במצרים וגאולתם.
בקשה ללמוד למנות ימינו בחכמה
(פסוק ה): "זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר־עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי־פִיו".
הקריאה לזכור את נפלאות ה׳ מרמזת על חכמה – להכיר בהיסטוריה שלו ולחיות באמונה ובתודה.
תחינה לשוב חסד ה׳ ושמחתו אלינו
(פסוקים ד–ו): "דִּרְשׁוּ יְהוָה וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד".
המזמור מבטא תחינה לדרוש את ה׳ ולשמוח בחסדו, תוך תודה על מעשיו ההיסטוריים לעם ישראל.
סיכום: יְהִי נֹעַם ה׳ עָלֵינוּ
(פסוק מה): "לְמַעַן יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ־יָהּ".
המזמור מסתיים בקריאה לשמור את חוקי ה׳ ולשבח אותו, כהבטחה לנועם חסדו למי שדבק בבריתו.
(2) באילו מצבים טוב לקרוא את תהילים פרק קה?
התבוננות על קוצר החיים והצורך בניצולם
למי שרוצה להודות על נאמנות ה׳ ולחיות בתודה על מעשיו, תוך זכירת ההיסטוריה של עמו.
בעת ייאוש מהזמן או ממעמסה של עמל
המזמור מתאים למי שמרגיש חלש או מדוכא ("וַיִּצְעֲקוּ אֶל־יְהוָה"), ומבקש להתחזק בניסי ה׳.
כשנרצה לחזק ענווה מול הנצח האלוקי
התיאור "זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ" מחזק ענווה מול נצחיות ה׳ ונאמנותו לעומת חולשת האדם.
כדי לבקש ברכה על מעשה ידינו
הקריאה "לְמַעַן יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו" מתאימה כתפילה שמאמצים יתאימו לרצון ה׳ ויזכו לברכתו.
(3) מה כוחו של פרק ק"ה?
מכוון לתודעת זמן ומוסר
הקריאה "זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו" מעוררת את האדם להכיר בהיסטוריה האלוקית ולחיות באמונה ובשמירת הברית.
מביא נחמה שמחיי ההבל ניתן לעשות תיקון
גם כשעם ישראל היה עבדים ("וַיֵּרְדוּ מִצְרָיְמָה"), ה׳ גאל אותם, והמזמור נותן תקווה לחסדו.
מחזק תפיסה שהעמל הגשמי יכול להפוך למבורך
הגאולה ממצרים והירושה של הארץ מראים שמאמץ תחת נאמנות ה׳ הופך לברכה לדורות.
מחדד ענווה ותשובה
ההכרה בניסי ה׳ ("וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב") מעודדת ענווה ותשובה, תוך חיזוק האמונה בבריתו.
סיכום תהילים פרק קה
פרק ק"ה בתהילים הוא מזמור שבח היסטורי המפאר את נאמנות ה׳ לבריתו ומעשיו הנפלאים לעם ישראל. הוא מציב לפנינו את נצחיות ה׳ מול חולשת האדם, ועם זאת מציע דרך של חוכמה: לזכור את ניסיו ולחיות בתודה ובשמירת חוקיו. הפרק מתאים לכל מי שמחפש תודה על ההיסטוריה האלוקית, חיזוק באמונה, או ברכה על חייו תחת הברית. כוחו של הפרק טמון בעידוד האדם לחיבור בין חייו הזמניים לנאמנות ה׳, כך שחייו יקבלו מעטפת של תודה, גאולה וברכה.