תהילים פרק קד
א בָּרְכִ֥י נַפְשִׁ֗י אֶת-יְה֫וָ֥ה יְהוָ֣ה אֱ֭לֹהַי גָּדַ֣לְתָּ מְּאֹ֑ד ה֭וֹד וְהָדָ֣ר לָבָֽשְׁתָּ: ב עֹֽטֶה-א֭וֹר כַּשַּׂלְמָ֑ה נוֹטֶ֥ה שָׁ֝מַ֗יִם כַּיְרִיעָֽה: ג הַ֥מְקָרֶֽה בַמַּ֗יִם עֲֽלִיּ֫וֹתָ֥יו הַשָּׂם-עָבִ֥ים רְכוּב֑וֹ הַֽ֝מְהַלֵּ֗ךְ עַל-כַּנְפֵי-רֽוּחַ: ד עֹשֶׂ֣ה מַלְאָכָ֣יו רוּח֑וֹת מְ֝שָׁרְתָ֗יו אֵ֣שׁ לֹהֵֽט: ה יָֽסַד-אֶ֭רֶץ עַל-מְכוֹנֶ֑יהָ בַּל-תִּ֝מּ֗וֹט עוֹלָ֥ם וָעֶֽד: ו תְּ֭הוֹם כַּלְּב֣וּשׁ כִּסִּית֑וֹ עַל-הָ֝רִ֗ים יַֽעַמְדוּ-מָֽיִם: ז מִן-גַּעֲרָ֣תְךָ֣ יְנוּס֑וּן מִן-ק֥וֹל רַֽ֝עַמְךָ֗ יֵחָפֵזֽוּן: ח יַעֲל֣וּ הָ֭רִים יֵרְד֣וּ בְקָע֑וֹת אֶל-מְ֝ק֗וֹם זֶ֤ה | יָסַ֬דְתָּ לָהֶֽם: ט גְּֽבוּל-שַׂ֭מְתָּ בַּל-יַֽעֲבֹר֑וּן בַּל-יְ֝שׁוּב֗וּן לְכַסּ֥וֹת הָאָֽרֶץ: י הַֽמְשַׁלֵּ֣חַ מַ֭עְיָנִים בַּנְּחָלִ֑ים בֵּ֥ין הָ֝רִ֗ים יְהַלֵּכֽוּן: יא יַ֭שְׁקוּ כָּל-חַיְת֣וֹ שָׂדָ֑י יִשְׁבְּר֖וּ פְרָאִ֣ים צְמָאָֽם: יב עֲ֭לֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַ֣יִם יִשְׁכּ֑וֹן מִבֵּ֥ין עֳ֝פָאיִ֗ם יִתְּנוּ-קֽוֹל: יג מַשְׁקֶ֣ה הָ֭רִים מֵעֲלִיּוֹתָ֑יו מִפְּרִ֥י מַ֝עֲשֶׂ֗יךָ תִּשְׂבַּ֥ע הָאָֽרֶץ: יד מַצְמִ֤יחַ חָצִ֨יר | לַבְּהֵמָ֗ה וְ֭עֵשֶׂב לַעֲבֹדַ֣ת הָאָדָ֑ם לְה֥וֹצִיא לֶ֝֗חֶם מִן-הָאָֽרֶץ: טו וְיַ֤יִן | יְשַׂמַּ֬ח לְֽבַב-אֱנ֗וֹשׁ לְהַצְהִ֣יל פָּנִ֣ים מִשָּׁ֑מֶן וְ֝לֶ֗חֶם לְֽבַב-אֱנ֥וֹשׁ יִסְעָֽד: טז יִ֭שְׂבְּעוּ עֲצֵ֣י יְהוָ֑ה אַֽרְזֵ֥י לְ֝בָנ֗וֹן אֲשֶׁ֣ר נָטָֽע: יז אֲשֶׁר-שָׁ֭ם צִפֳּרִ֣ים יְקַנֵּ֑נוּ חֲ֝סִידָ֗ה בְּרוֹשִׁ֥ים בֵּיתָֽהּ: יח הָרִ֣ים הַ֭גְּבֹהִים לַיְּעֵלִ֑ים סְ֝לָעִ֗ים מַחְסֶ֥ה לַֽשְׁפַנִּֽים: יט עָשָׂ֣ה יָ֭רֵחַ לְמוֹעֲדִ֑ים שֶׁ֝֗מֶשׁ יָדַ֥ע מְבוֹאֽוֹ: כ תָּֽשֶׁת-חֹ֭שֶׁךְ וִ֣יהִי לָ֑יְלָה בּֽוֹ-תִ֝רְמֹ֗שׂ כָּל-חַיְתוֹ-יָֽעַר: כא הַ֭כְּפִירִים שֹׁאֲגִ֣ים לַטָּ֑רֶף וּלְבַקֵּ֖שׁ מֵאֵ֣ל אָכְלָֽם: כב תִּזְרַ֣ח הַ֭שֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפ֑וּן וְאֶל-מְ֝עוֹנֹתָ֗ם יִרְבָּצֽוּן: כג יֵצֵ֣א אָדָ֣ם לְפָעֳל֑וֹ וְֽלַעֲבֹ֖דָת֣וֹ עֲדֵי-עָֽרֶב: כד מָֽה-רַבּ֬וּ מַעֲשֶׂ֨יךָ | יְֽהוָ֗ה כֻּ֭לָּם בְּחָכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ: כה זֶ֤ה | הַיָּ֥ם גָּדוֹל֮ וּרְחַ֪ב יָ֫דָ֥יִם שָֽׁם-רֶ֭מֶשׂ וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר חַיּ֥וֹת קְ֝טַנּ֗וֹת עִם-גְּדֹלֽוֹת: כו שָׁ֭ם אֳנִיּ֣וֹת יְהַלֵּכ֑וּן לִ֝וְיָתָ֗ן זֶֽה-יָצַ֥רְתָּ לְשַֽׂחֶק-בּֽוֹ: כז כֻּ֭לָּם אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּר֑וּן לָתֵ֖ת אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ: כח תִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם יִלְקֹט֑וּן תִּפְתַּ֥ח יָֽ֝דְךָ֗ יִשְׂבְּע֥וּן טֽוֹב: כט תַּסְתִּ֥יר פָּנֶיךָ֮ יִֽבָּהֵ֫ל֥וּן תֹּסֵ֣ף ר֭וּחָם יִגְוָע֑וּן וְֽאֶל-עֲפָרָ֥ם יְשׁוּבֽוּן: ל תְּשַׁלַּ֣ח ר֭וּחֲךָ יִבָּרֵא֑וּן וּ֝תְחַדֵּ֗שׁ פְּנֵ֣י אֲדָמָֽה: לא יְהִ֤י כְב֣וֹד יְהוָ֣ה לְעוֹלָ֑ם יִשְׂמַ֖ח יְהוָ֣ה בְּמַעֲשָֽׂיו: לב הַמַּבִּ֣יט לָ֭אָרֶץ וַתִּרְעָ֑ד יִגַּ֖ע בֶּהָרִ֣ים וְֽיֶעֱשָֽׁנוּ: לג אָשִׁ֣ירָה לַיהוָ֣ה בְּחַיָּ֑י אֲזַמְּרָ֖ה לֵאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי: לד יֶעֱרַ֣ב עָלָ֣יו שִׂיחִ֑י אָ֝נֹכִ֗י אֶשְׂמַ֥ח בַּיהוָֽה: לה יִתַּ֤מּוּ חַטָּאִ֨ים | מִן-הָאָ֡רֶץ וּרְשָׁעִ֤ים | ע֤וֹד אֵינָ֗ם בָּרְכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת-יְהוָ֗ה הַֽלְלוּיָֽהּ:
תהילים ק"ד (פרק 104) נמצא ב"ספר רביעי" של תהילים (תהילים צ–ק"ו) ואין לו כותרת מפורשת המייחסת אותו לאדם או לאירוע, אך לפי מסורת מסוימות הוא מיוחס לדוד. זהו מזמור שבח מפואר המתאר את גדולת ה׳ כבורא היקום, השולט בטבע ובבריאה כולה – השמיים, הארץ, הים והחיים. המזמור משלב תיאור פיוטי של הבריאה עם הכרזה על חכמת ה׳ וטובו, ומסתיים בקריאה להמשיך לשבח אותו.
(1) תוכן ועיקרי הרעיון
הקדמה: ה׳ כמקום מבטח מדור לדור
הפתיחה: "בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד" (פסוק א).
כבר בתחילת המזמור מודגש שה׳ הוא בורא גדול ומלא הוד, הראוי לברכה כמקור הבריאה והביטחון.
נצחיות האל מול קצרת חיי האדם
(פסוקים כז–ל): "כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן… תִּשְׁלַח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן".
האל נצחי ומחיה את הבריאה ברוחו, בעוד היצורים תלויים בו וחייהם קצרים – "תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן".
תוֹדָעָה לחולשה, חטאי האדם ותוכחת ה׳
(פסוק לה): "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן־הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם".
המזמור מוכיח את החוטאים והרשעים, תוך תפילה שייעלמו, כניגוד לטוב הבריאה תחת שלטון ה׳.
בקשה ללמוד למנות ימינו בחכמה
(פסוקים כד–כה): "מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ".
אמנם אין בקשה ישירה, אך השבח לחכמת ה׳ בבריאה מרמז על חכמה להכיר בגדולתו ולחיות תחתיה.
תחינה לשוב חסד ה׳ ושמחתו אלינו
(פסוקים לא–לד): "יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו".
המזמור מבטא תפילה שכבוד ה׳ יימשך ושמחתו תתגלה בבריאה, תוך שאיפה לשמוח בו בשירה.
סיכום: יְהִי נֹעַם ה׳ עָלֵינוּ
(פסוק לה): "בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה הַלְלוּ־יָהּ".
המזמור מסתיים בקריאה לברך את ה׳, כהבטחה לנועם חסדו ולברכה למי שמשבח את גדולתו.
(2) באילו מצבים טוב לקרוא את תהילים פרק קד?
התבוננות על קוצר החיים והצורך בניצולם
למי שרוצה להתפעל מגדולת הבריאה ולנצל את זמנו בשבח ובהכרת חכמת ה׳ בחייו.
בעת ייאוש מהזמן או ממעמסה של עמל
המזמור מתאים למי שמרגיש קטן או חסר תקווה, ומבקש להתחזק ביופי הבריאה ובטוב ה׳ המחיה אותה.
כשנרצה לחזק ענווה מול הנצח האלוקי
התיאור "לוֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה" ו"מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ" מחזק ענווה מול חכמת ה׳ ונצחיותו.
כדי לבקש ברכה על מעשה ידינו
התפילה "יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו" מתאימה לבקש שמאמצים יתאימו לחכמת ה׳ ויזכו לברכתו.
(3) מה כוחו של פרק ק"ד?
מכוון לתודעת זמן ומוסר
ההכרה ש"כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן" מעוררת את האדם להכיר בתלותו בה׳ ולחיות בשבח וביראה.
מביא נחמה שמחיי ההבל ניתן לעשות תיקון
גם כשהחיים קצרים ("תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה"), המזמור מראה שה׳ מחדש את הבריאה, ונותן תקווה.
מחזק תפיסה שהעמל הגשמי יכול להפוך למבורך
התיאור של הבריאה המשתפת פעולה עם ה׳ ("יִתְּנוּ הָרִים עֵשֶׂב") מראה שמאמץ תחת חכמתו מבורך.
מחדד ענווה ותשובה
התפילה "יִתַּמּוּ חַטָּאִים" וגדולת הבריאה מעודדות ענווה ותשובה, תוך חיזוק האמונה בטוב ה׳.
סיכום תהילים פרק קד
פרק ק"ד בתהילים הוא מזמור שבח מפואר המפאר את ה׳ כבורא היקום השולט בחכמה ובטוב על כל הבריאה. הוא מציב לפנינו את גדולת ה׳ הנצחית מול חולשת היצורים התלויים בו, ועם זאת מציע דרך של חוכמה: להתפעל ממעשיו ולשבח אותו. הפרק מתאים לכל מי שמחפש השראה מהטבע, תודה על הבריאה, או ברכה על חייו בצל גדולת ה׳. כוחו של הפרק טמון בעידוד האדם לחיבור בין חייו הזמניים לחכמת ה׳, כך שחייו יקבלו מעטפת של שמחה, תודה וברכה.