תהילים פרק צב
א מִזְמ֥וֹר שִׁ֗יר לְי֣וֹם הַשַּׁבָּֽת: ב ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַיהוָ֑ה וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן: ג לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְֽדֶּ֑ךָ וֶ֝אֱמֽוּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת: ד עֲֽלֵי-עָ֭שׂוֹר וַעֲלֵי-נָ֑בֶל עֲלֵ֖י הִגָּי֣וֹן בְּכִנּֽוֹר: ה כִּ֤י שִׂמַּחְתַּ֣נִי יְהוָ֣ה בְּפָעֳלֶ֑ךָ בְּֽמַעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן: ו מַה-גָּדְל֣וּ מַעֲשֶׂ֣יךָ יְהוָ֑ה מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ: ז אִֽישׁ-בַּ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹא-יָבִ֥ין אֶת-זֹֽאת: ח בִּפְרֹ֤חַ רְשָׁעִ֨ים | כְּמ֥וֹ עֵ֗שֶׂב וַ֭יָּצִיצוּ כָּל-פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן לְהִשָּֽׁמְדָ֥ם עֲדֵי-עַֽד: ט וְאַתָּ֥ה מָר֗וֹם לְעֹלָ֥ם יְהוָֽה: י כִּ֤י הִנֵּ֪ה אֹיְבֶ֡יךָ | יְֽהוָ֗ה כִּֽי-הִנֵּ֣ה אֹיְבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּרְד֗וּ כָּל-פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: יא וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַעֲנָֽן: יב וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְרֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אָזְנָֽי: יג צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה: יד שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית יְהוָ֑ה בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ: טו ע֖וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְרַֽעֲנַנִּ֣ים יִהְיֽוּ: טז לְ֭הַגִּיד כִּֽי-יָשָׁ֣ר יְהוָ֑ה צ֝וּרִ֗י וְֽלֹא-(עלתה) עַוְלָ֥תָה בּֽוֹ:
תהילים צ"ב (פרק 92) נמצא ב"ספר רביעי" של תהילים (תהילים צ–ק"ו) ומיוחס, לפי הכותרת, כ"מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת". זהו מזמור המשבח את ה׳ על גדולת מעשיו ועל צדקתו, תוך הדגשת השמחה שבתודה לו והניגוד בין גורל הצדיקים לרשעים. המזמור נקרא במיוחד בשבת, יום המסמל מנוחה והתבוננות בבריאה, ומבטא אמונה בניצחון הצדק האלוקי ובפריחתם של הצדיקים לעולם.
(1) תוכן ועיקרי הרעיון
הקדמה: ה׳ כמקום מבטח מדור לדור
הפתיחה: "טוֹב לְהֹדוֹת לַיהוָה וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן" (פסוק ב).
כבר בתחילת המזמור מודגש שטוב וראוי לשבח את ה׳ ולשיר לו, כבסיס לשמחה הרוחנית של המאמין.
נצחיות האל מול קצרת חיי האדם
(פסוקים ג–ו): "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת" – מעשי ה׳ נצחיים וראויים להודיה בכל עת, בעוד הרשעים מושווים ל"עֵשֶׂב" חולף.
האל מפגין חסד ואמונה, והמזמור מדגיש את עומק מעשיו: "מַה־גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ".
תוֹדָעָה לחולשה, חטאי האדם ותוכחת ה׳
(פסוקים ז–י): "אִישׁ־בַּעַר לֹא יֵדַע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת־זֹאת".
הרשעים, שפורחים לרגע כעשב, אינם מבינים שגורלם הוא "לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי־עַד", בעוד ה׳ נשאר "מָרוֹם לְעוֹלָם". יש כאן תוכחה לאדם חסר הדעת שמתפתה לדרך הרשע.
בקשה ללמוד למנות ימינו בחכמה
(פסוק יא): "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן."
אמנם אין כאן בקשה מפורשת כמו בפרק צ', אך הפסוק מבטא תוצאה של חכמה אלוקית: המאמין מורם ומתחזק כתוצאה מאמונתו, בדומה למי ש"לומד למנות ימיו".
תחינה לשוב חסד ה׳ ושמחתו אלינו
(פסוקים יב–יג): "וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי".
המזמור מבטא שמחה על נפילת הרשעים ותחושת ניצחון של המאמין, שרואה את חסד ה׳ מתגלה בצדקתו כלפי עובדיו.
סיכום: יְהִי נֹעַם ה׳ עָלֵינוּ
(פסוקים יד–טז): "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה… לְהַגִּיד כִּי־יָשָׁר יְהוָה".
המזמור מסתיים בתיאור הצדיק הפורח כעץ תמר וארז, סמל לחיים ארוכים ויציבים, תוך הכרזה על יושרו של ה׳ כצור נאמן.
(2) באילו מצבים טוב לקרוא את תהילים פרק צב?
התבוננות על קוצר החיים והצורך בניצולם
למי שרוצה להתחזק באמונה שהחיים יכולים לפרוח כמו "תמר" ולהתמיד כמו "ארז", תוך שימוש נכון בזמן להודיה ולשבח.
בעת ייאוש מהזמן או ממעמסה של עמל
המזמור מזכיר שהרשעים חולפים כעשב, בעוד הצדיקים נטועים ומשגשגים, ומביא נחמה למי שמרגיש עמל או תחרות עם רשעים.
כשנרצה לחזק ענווה מול הנצח האלוקי
הפרק מדגיש את גדולת מעשי ה׳ ("מַה־גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ") ומעורר ענווה מול עומק מחשבותיו, תוך שמחה בעבודתו.
כדי לבקש ברכה על מעשה ידינו
התיאור של הצדיק ש"יִשְׂגֶּה" ו"יִפְרָח" מתאים כתפילה לפני התחלת מלאכה או מאמץ, כדי שתהיה בו ברכה וצמיחה מתמשכת.
(3) מה כוחו של פרק צ"ב?
מכוון לתודעת זמן ומוסר
הניגוד בין חיי הרשעים הקצרים ("כָּל־פֹּעֲלֵי אָוֶן יִשָּׁמְדוּ") לחיי הצדיקים המתמשכים מעורר את האדם לבחור בדרך הישר ולנצל את זמנו לטובה.
מביא נחמה שמחיי ההבל ניתן לעשות תיקון
גם אם הרשעים נראים פורחים לרגע, המזמור מבטיח שהצדיק יזכה לחיים מלאי משמעות ופריחה, ונותן תקווה לתיקון וצמיחה.
מחזק תפיסה שהעמל הגשמי יכול להפוך למבורך
הצדיק ש"נטועים בבית ה׳" ו"בְּזִקְנָה יְנוּבוּן" מראה שמאמץ בעבודת ה׳ מביא לברכה מתמשכת ופירות גם בזקנה.
מחדד ענווה ותשובה
ההכרה ש"אִישׁ־בַּעַר לֹא יֵדַע" את עומק דרכי ה׳ מעודדת ענווה ותשובה, תוך חיזוק האמונה בצדק האלוקי שמתגלה בסוף.
סיכום תהילים פרק צב
פרק צ"ב בתהילים מיוחס כיום השבת ומשמש כשיר שבח לה׳ על מעשיו הגדולים ועל צדקתו. הוא מציב לפנינו את הניגוד בין חיי הרשעים החולפים לחיי הצדיקים הפורחים, ועם זאת מציע דרך של חוכמה: להודות לה׳ ולשמוח בצדקתו. הפרק מתאים לכל מי שמחפש שמחה רוחנית, תקווה לניצחון הצדק, או ברכה על מעשיו, במיוחד בשבת כזמן של התעלות. כוחו של הפרק טמון בעידוד האדם לחיבור בין עבודתו לגדולת ה׳, כך שחייו יהפכו ל"תמר" פורח ול"ארז" יציב, מלאי חסד וברכה.