תהילים פרק צא
א יֹ֭שֵׁב בְּסֵ֣תֶר עֶלְי֑וֹן בְּצֵ֥ל שַׁ֝דַּ֗י יִתְלוֹנָֽן: ב אֹמַ֗ר לַֽ֭יהוָה מַחְסִ֣י וּמְצוּדָתִ֑י אֱ֝לֹהַ֗י אֶבְטַח-בּֽוֹ: ג כִּ֤י ה֣וּא יַ֭צִּֽילְךָ מִפַּ֥ח יָק֗וּשׁ מִדֶּ֥בֶר הַוּֽוֹת: ד בְּאֶבְרָת֨וֹ | יָ֣סֶךְ לָ֭ךְ וְתַֽחַת-כְּנָפָ֣יו תֶּחְסֶ֑ה צִנָּ֖ה וְֽסֹחֵרָ֣ה אֲמִתּֽוֹ: ה לֹא-תִ֭ירָא מִפַּ֣חַד לָ֑יְלָה מֵ֝חֵ֗ץ יָע֥וּף יוֹמָֽם: ו מִ֭דֶּבֶר בָּאֹ֣פֶל יַהֲלֹ֑ךְ מִ֝קֶּ֗טֶב יָשׁ֥וּד צָהֳרָֽיִם: ז יִפֹּ֤ל מִצִּדְּךָ֨ | אֶ֗לֶף וּרְבָבָ֥ה מִימִינֶ֑ךָ אֵ֝לֶ֗יךָ לֹ֣א יִגָּֽשׁ: ח רַ֭ק בְּעֵינֶ֣יךָ תַבִּ֑יט וְשִׁלֻּמַ֖ת רְשָׁעִ֣ים תִּרְאֶֽה: ט כִּֽי-אַתָּ֣ה יְהוָ֣ה מַחְסִ֑י עֶ֝לְי֗וֹן שַׂ֣מְתָּ מְעוֹנֶֽךָ: י לֹֽא-תְאֻנֶּ֣ה אֵלֶ֣יךָ רָעָ֑ה וְ֝נֶ֗גַע לֹא-יִקְרַ֥ב בְּאָהֳלֶֽךָ: יא כִּ֣י מַ֭לְאָכָיו יְצַוֶּה-לָּ֑ךְ לִ֝שְׁמָרְךָ֗ בְּכָל-דְּרָכֶֽיךָ: יב עַל-כַּפַּ֥יִם יִשָּׂא֑וּנְךָ פֶּן-תִּגֹּ֖ף בָּאֶ֣בֶן רַגְלֶֽךָ: יג עַל-שַׁ֣חַל וָפֶ֣תֶן תִּדְרֹ֑ךְ תִּרְמֹ֖ס כְּפִ֣יר וְתַנִּֽין: יד כִּ֤י בִ֣י חָ֭שַׁק וַאֲפַלְּטֵ֑הוּ אֲ֝שַׂגְּבֵ֗הוּ כִּֽי-יָדַ֥ע שְׁמִֽי: טו יִקְרָאֵ֨נִי | וְֽאֶעֱנֵ֗הוּ עִמּֽוֹ-אָנֹכִ֥י בְצָרָ֑ה אֲ֝חַלְּצֵ֗הוּ וַֽאֲכַבְּדֵֽהוּ: טז אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים אַשְׂבִּיעֵ֑הוּ וְ֝אַרְאֵ֗הוּ בִּֽישׁוּעָתִֽי:
תהילים צ׳ (פרק 90) הוא הראשון ב"ספר רביעי" (תהילים צ–ק״ו) ומיוחס, לפי הכותרת, ל"משה אִישׁ־הָאֱלֹהִים". זהו אחד הפרקים המרכזיים העוסקים בהגותו של האדם על קוצר חייו ועל הנצחיות והגדולה של ה׳. המזמור מדגיש את הניגוד בין הזמן האלוקי הבלתי מוגבל לבין חיי האדם המוגבלים, וקורא לנו לנצל את ימינו בתבונה וביראה. יש בו בקשה שהאל ישוב וימלא את ימינו בשמחה, ויכפר על שגיאותינו.
(1) תוכן ועיקרי הרעיון
הקדמה: ה׳ כמקום מבטח מדור לדור
- הפתיחה: "אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר" (פסוק א).
כבר בתחילת המזמור מודגש שה׳ הוא “מעוננו” – משכן והגנה – מאז ומעולם.
נצחיות האל מול קצרת חיי האדם
- (פסוקים ב–ו): "מִן־עוֹלָם עַד־עוֹלָם אַתָּה אֵל" – האל קיים לנצח, בעוד האדם שב לעפר.
- האל מחזיר "עַד־דַּכָּא אֱנֹשׁ" ומעביר בני-אדם כחציר הנובל. מופיע כאן המוטיב המפורסם: "אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל…"
תוֹדָעָה לחולשה, חטאי האדם ותוכחת ה׳
- (פסוקים ז–י): "כִּי כָּלִינוּ בְאַפֶּךָ… שָׁנוֹתֵינוּ כְּמוֹ־הֶגֶה".
- חיי האדם מוגבלים: 70 שנה, ואם בגבורות – 80 שנה, ו"רָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן".
- יש כאן קריאת השכמה לתשובה: צדק האל וחטאי האדם גורמים להכרה בקוצר החיים ובקושי שבהם.
בקשה ללמוד למנות ימינו בחכמה
- (פסוק יב): "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע, וְנָבִא לֵבָב חָכְמָה."
- פסוק מפורסם: מבקשים מהאל שנלמד להעריך את זמן חיינו, לחיות בתבונה ואחריות רוחנית.
תחינה לשוב חסד ה׳ ושמחתו אלינו
- (פסוקים יג–טז): "שׁוּבָה יְהוָה… הַשְׂבִּיעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ…"
- מבקשים שחסד אלוהי יחליף את העצב והקושי, ימלא את ימינו שמחה, ויגלה את נפלאות ה׳ לדורות הבאים.
סיכום: יְהִי נֹעַם ה׳ עָלֵינוּ
- (פסוק יז): "יְהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ… כּוֹנְנָה עָלֵינוּ מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ".
- המזמור מסתיים בתחינה שהמעשה האנושי יזכה לאישור אלוקי, לברכה ולקיום יציב ונצחי.
(2) באילו מצבים טוב לקרוא את תהילים פרק צא?
- התבוננות על קוצר החיים והצורך בניצולם
- למי שחש את מהירות הזמן וחולף ימיו, ורוצה למצוא השראה ב"לִמְנוֹת יָמֵינוּ".
- בעת ייאוש מהזמן או ממעמסה של עמל
- המזמור מזכיר שהחיים אומנם קצרים ועמוסי טרדות, אך הם יכולים להתמלא חסד אם נבקש את הארת פני ה׳.
- כשנרצה לחזק ענווה מול הנצח האלוקי
- הפרק מדגיש שה’ קדם לכל: "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ". מול הנצח האלוקי, חיי האדם דורשים ענווה ושחרור מתחושת שליטה.
- כדי לבקש ברכה על מעשה ידינו
- הסיום "וִיהִי נֹעַם ה׳ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ" מתאים לאמירה לפני התחלת עבודה גדולה, פרויקט, לימודים או כל משימה, כסגולה להצלחה ולברכה מלמעלה.
(3) מה כוחו של פרק צ׳?
- מכוון לתודעת זמן ומוסר
- הפסוק "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע" הפך יסוד בתרבות היהודית. הוא מעורר את האדם להכיר בגבולות הזמן ולמצות את חייו בתבונה.
- מביא נחמה שמחיי ההבל ניתן לעשות תיקון
- גם אם חיי האדם קצרים: "שבעים שנה ואם בגבורות שמונים", הפנייה לה’ ("הַשְּׂבִּיעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ") נותנת משמעות, כפרה ושמחה אמיתית.
- מחזק תפיסה שהעמל הגשמי יכול להפוך למבורך
- הפרק מסתיים ב"כּוֹנְנָה עָלֵינוּ מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ". האדם יכול לזכות לחותם האל על מפעלותיו, כך שהמאמץ היום-יומי נהפך לבר-קיימא.
- מחדד ענווה ותשובה
- הכתוב מראה את גבולות האנושיות (החטא, השאול) לצד התפילה לרחמי שמיים. מכאן צומחת תשובה מתוך הכרה במגבלות האדם ושמחת הלב על חסד האל.
סיכום תהילים פרק צא
פרק צ׳ בתהילים מיוחס למשה רבנו ופותח את “הספר הרביעי” של תהילים. הוא מציב לפנינו את הניגוד בין נצחיות ה׳ לבין קוצר חיי האדם, ועם זאת מציע דרך של חוכמה: "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע" – להכיר בערך הזמן ולמלא אותו בעשייה טובה, בתשובה ובברכתו של הקב"ה.
הפרק מתאים לכל מי שמתבונן בעומק על משמעות החיים והמוות, מרגיש את חלוף הזמן, או מבקש שהגיבוי האלוקי יעניק יציבות לכל מפעליו. כוחו של הפרק טמון בעידוד האדם לחיבור בין ארעיותו לבין גדולת ה׳, כך שחיי העמל שלנו יקבלו מעטפת של חסד, תיקון וברכה.