תהילים פרק עד

תהילים פרק עד

א מַשְׂכִּ֗יל לְאָ֫סָ֥ף לָמָ֣ה אֱ֭לֹהִים זָנַ֣חְתָּ לָנֶ֑צַח יֶעְשַׁ֥ן אַ֝פְּךָ֗ בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ: ב זְכֹ֤ר עֲדָתְךָ֨ | קָ֘נִ֤יתָ קֶּ֗דֶם גָּ֭אַלְתָּ שֵׁ֣בֶט נַחֲלָתֶ֑ךָ הַר-צִ֝יּ֗וֹן זֶ֤ה | שָׁכַ֬נְתָּ בּֽוֹ: ג הָרִ֣ימָה פְ֭עָמֶיךָ לְמַשֻּׁא֣וֹת נֶ֑צַח כָּל-הֵרַ֖ע אוֹיֵ֣ב בַּקֹּֽדֶשׁ: ד שָׁאֲג֣וּ צֹ֭רְרֶיךָ בְּקֶ֣רֶב מוֹעֲדֶ֑ךָ שָׂ֖מוּ אוֹתֹתָ֣ם אֹתֽוֹת: ה יִ֭וָּדַע כְּמֵבִ֣יא לְמָ֑עְלָה בִּֽסֲבָךְ-עֵ֝֗ץ קַרְדֻּמּֽוֹת: ו (ועת)  וְ֭עַתָּה פִּתּוּחֶ֣יהָ יָּ֑חַד בְּכַשִּׁ֥יל וְ֝כֵֽילַפֹּ֗ת יַהֲלֹמֽוּן: ז שִׁלְח֣וּ בָ֭אֵשׁ מִקְדָּשֶׁ֑ךָ לָ֝אָ֗רֶץ חִלְּל֥וּ מִֽשְׁכַּן-שְׁמֶֽךָ: ח אָמְר֣וּ בְ֭לִבָּם נִינָ֣ם יָ֑חַד שָׂרְפ֖וּ כָל-מוֹעֲדֵי-אֵ֣ל בָּאָֽרֶץ: ט אֽוֹתֹתֵ֗ינוּ לֹ֥א רָ֫אִ֥ינוּ אֵֽין-ע֥וֹד נָבִ֑יא וְלֹֽא-אִ֝תָּ֗נוּ יֹדֵ֥עַ עַד-מָֽה: י עַד-מָתַ֣י אֱ֭לֹהִים יְחָ֣רֶף צָ֑ר יְנָ֘אֵ֤ץ אוֹיֵ֖ב שִׁמְךָ֣ לָנֶֽצַח: יא לָ֤מָּה תָשִׁ֣יב יָ֭דְךָ וִֽימִינֶ֑ךָ מִקֶּ֖רֶב (חוקך)  חֵֽיקְךָ֣ כַלֵּֽה: יב וֵ֭אלֹהִים מַלְכִּ֣י מִקֶּ֑דֶם פֹּעֵ֥ל יְ֝שׁוּע֗וֹת בְּקֶ֣רֶב הָאָֽרֶץ: יג אַתָּ֤ה פוֹרַ֣רְתָּ בְעָזְּךָ֣ יָ֑ם שִׁבַּ֖רְתָּ רָאשֵׁ֥י תַ֝נִּינִ֗ים עַל-הַמָּֽיִם: יד אַתָּ֣ה רִ֭צַּצְתָּ רָאשֵׁ֣י לִוְיָתָ֑ן תִּתְּנֶ֥נּוּ מַ֝אֲכָ֗ל לְעָ֣ם לְצִיִּֽים: טו אַתָּ֣ה בָ֭קַעְתָּ מַעְיָ֣ן וָנָ֑חַל אַתָּ֥ה ה֝וֹבַ֗שְׁתָּ נַהֲר֥וֹת אֵיתָֽן: טז לְךָ֣ י֭וֹם אַף-לְךָ֥ לָ֑יְלָה אַתָּ֥ה הֲ֝כִינ֗וֹתָ מָא֥וֹר וָשָֽׁמֶשׁ: יז אַתָּ֣ה הִ֭צַּבְתָּ כָּל-גְּבוּל֣וֹת אָ֑רֶץ קַ֥יִץ וָ֝חֹ֗רֶף אַתָּ֥ה יְצַרְתָּם: יח זְכָר-זֹ֗את א֭וֹיֵב חֵרֵ֣ף | יְהוָ֑ה וְעַ֥ם נָ֝בָ֗ל נִֽאֲצ֥וּ שְׁמֶֽךָ: יט אַל-תִּתֵּ֣ן לְ֭חַיַּת נֶ֣פֶשׁ תּוֹרֶ֑ךָ חַיַּ֥ת עֲ֝נִיֶּ֗יךָ אַל-תִּשְׁכַּ֥ח לָנֶֽצַח: כ הַבֵּ֥ט לַבְּרִ֑ית כִּ֥י מָלְא֥וּ מַחֲשַׁכֵּי-אֶ֝֗רֶץ נְא֣וֹת חָמָֽס: כא אַל-יָשֹׁ֣ב דַּ֣ךְ נִכְלָ֑ם עָנִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן יְֽהַלְל֥וּ שְׁמֶֽךָ: כב קוּמָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִיבָ֣ה רִיבֶ֑ךָ זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי-נָ֝בָ֗ל כָּל-הַיּֽוֹם: כג אַל-תִּ֭שְׁכַּח ק֣וֹל צֹרְרֶ֑יךָ שְׁא֥וֹן קָ֝מֶ֗יךָ עֹלֶ֥ה תָמִֽיד:

תהילים ע״ד (פרק 74) מיוחס לפי הכותרת ל“מַשְׂכִּיל לְאָסָף”, ומציג קינה לאומית על חורבן בית המקדש או על פגיעה קשה במרכז הקודש של העם. המזמור נפתח בתהייה ובכאב על הסתר הפנים האלוקי, נמשך בתיאור הכאב העצום על הרס המקום הקדוש, ומסתיים בפנייה לאל שיזכור את עמו ולא ישאירם לנצח בחורבנם. זהו אחד מפרקי התהילים הבולטים בתיאורי אבל על חרבות המקדש.

תוכן ועיקרי הרעיון

1. זעקה וכאב על הריחוק והחורבן
   • (פסוקים א–ג) “לָמָּה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח, יֶעשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ…”
   • הדובר שואל מדוע האל נעדר לכאורה ולא מתערב למנוע את הטרגדיה. הוא מזמין את האל "זְכֹר עֲדָתְךָ" ו" הָרִים פְּעָמֶיךָ לְמַשּׁוֹאָה נִצַּחַת".
2. תיאור גרפי של חורבן המקדש
   • (פסוקים ד–ח) “הִרְעִימוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ…” – אויבים נכנסו לקודש, הרסו את ציורי המקום הקדוש, ושרפו את משכנו.
   • “בִּלְבָבוֹ אָמְרוּ: נָבְלָה יַחְדָּו” – הם גמרו אומר להשמיד את מקדשי ה', ומתארים אש וסיתות מעשי קודש.
3. קושי באי-מציאת נביא והנהגה רוחנית
   • (פסוקים ט–יא) “אֹתוֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ, אֵין עוֹד נָבִיא, וְלֹא־יִדַּע בָּנוּ עַד־מָה.”
   • הכאב מוכפל: לא רק שהמקדש חרב, אלא אין נביא המנחם ואומר עד מתי; אין חזון ברור מנבא גאולה.
4. זכירת גבורות ה' בעבר
   • (פסוקים יב–17) מכאן מעבר להזכרת מעשי החסד והגבורה של ה' בבריאה ובהיסטוריה: “אַתָּה פֹּורַרְתָּ בְעָזוּךָ יַם… אַתָּה בְּרִיתְךָ לְיוֹם וָלָיְלָה” – ממעשי הבריאה עד קביעת מאורות וזמנים.
   • הרעיון: אם האל יצר עולם כה גדול וכבר הציל את ישראל בעבר, מדוע הוא נראה עתה כשותק?
5. קריאה נמרצת לה' לזכור את עם ישראל
   • (פסוקים יח–כג) "זְכֹר זֹאת אוֹיֵב חֵרֵף יְהוָה… אַל־תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ."
   • הדובר מפציר באל: אל תשכח את הברית עם עמך, ואל תניח לאויב להמשיך לבזות. החותם מבקש שה’ יקום למען שמו וכבודו, וכך יושיע את עמו.

באילו מצבים טוב לקרוא את פרק ע״ד?

1. בעת אבל על חורבן או אובדן לאומי
   • המזמור משמש כקינה על חורבן המקדש, ומתאים לקריאה בימי אבל לאומיים (כמו תשעה באב), או כאשר מתאבלים על פגיעה בערכי קודש לאומיים.
2. כשמזהים חולשה רוחנית/פיזית של 'בית מקדש מעט'
   • אם מתברר פגיעה חמורה בבית כנסת, במוסד תורני, או בזכויות דתיות, המזמור נותן קול למצוקה ומחפש התערבות אלוקית.
3. במצבי “הסתר פנים”
   • הפרק משקף תחושת "זניחת" ה’ לכאורה, ואין נביא שינחה. מתאים לאדם/קבוצה שרוצים לזעוק לאל: למה נראה שאתה שותק?
4. לעורר זיכרון הברית והביטחון בניסי העבר
   • האדם משתמש בפרק לזכור לעצמו שברגעים גדולים בהיסטוריה ה’ נחלץ לעזרת עמו, ולבקש: "עַד־מָה תַּאֲרִיךְ?"– רוצה התערבות עכשיו.

מה כוחו של פרק ע״ד?

1. מהווה קינה אותנטית
   • פורץ רגשות: שכול, תסכול, בושה, וכאב על אובדן מקום קדוש. מעניק לגיטימציה ואפשרות להוציא את הכאב בדיבור קדוש.
2. מקשר בין אסון לאומי לאמונה
   • במקום לסגת מהאמונה, המזמור מנסה לקרוא לאל ישירות, מבהיר שאין פער בין אירועי חורבן לבין אמונת האדם בגדולת ה'– צריך רק התערבות.
3. מחיה זכרון ניסי בראשית והיסטוריה
   • החלק המרכזי שמזכיר "אַתָּה פּוֹרַרְתָּ בְּעָזוּךָ יַם"– מזכיר שכל השליטה בטבע בידי ה’, מפיח ביטחון שביכולתו לשנות גם עכשיו.
4. שומר על תקווה בגאולה עתידית
   • מתוך מסר על חורבן, הפרק מסתיים בקריאה "ק֖וּמָה אֱלֹהִים, רִיבָה רִיבֶךָ", מה שמצביע שהתקווה למענה לא אבדה, רק דורשת התעוררות האל למען שמו.

סיכום תהילים פרק עד

תהילים ע״ד הוא מזמור קינה על חורבן בית ה', המזוהה עם חורבן המקדש. מתואר הכאב שמרכז הקדושה שֻׁדד, וכן החוויה הקשה שאין נביא, שאין מענה נראה. עם זאת, הזוכר מעשי האל בעבר מצפה לגאולה מחודשת. הפרק מתאים לקריאה בימי אבל לאומי – ובפרט תשעה באב – או בכל מצב של “זעקה על הרס ופגיעה בקודש”, תוך עידוד לזכור שהאל עדיין אדון הבריאה ויכול לשנות את המצב. כוחו בכך שהוא מנחם בכאב הלאומי, מזכיר את הברית ואת הניסים הקדומים, וקורא לאמונה שברגע הנכון ה’ יקום למען עמו ושמו.

תהילים