תהילים פרק נ

תהילים פרק נ

א מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אֵ֤ל | אֱֽלֹהִ֡ים יְֽהוָ֗ה דִּבֶּ֥ר וַיִּקְרָא-אָ֑רֶץ מִמִּזְרַח-שֶׁ֝֗מֶשׁ עַד-מְבֹאֽוֹ: ב מִצִּיּ֥וֹן מִכְלַל-יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ: ג יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל-יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ-לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל וּ֝סְבִיבָ֗יו נִשְׂעֲרָ֥ה מְאֹֽד: ד יִקְרָ֣א אֶל-הַשָּׁמַ֣יִם מֵעָ֑ל וְאֶל-הָ֝אָ֗רֶץ לָדִ֥ין עַמּֽוֹ: ה אִסְפוּ-לִ֥י חֲסִידָ֑י כֹּרְתֵ֖י בְרִיתִ֣י עֲלֵי-זָֽבַח: ו וַיַּגִּ֣ידוּ שָׁמַ֣יִם צִדְק֑וֹ כִּֽי-אֱלֹהִ֓ים | שֹׁפֵ֖ט ה֣וּא סֶֽלָה: ז שִׁמְעָ֤ה עַמִּ֨י | וַאֲדַבֵּ֗רָה יִ֭שְׂרָאֵל וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ אֱלֹהִ֖ים אֱלֹהֶ֣יךָ אָנֹֽכִי: ח לֹ֣א עַל-זְ֭בָחֶיךָ אוֹכִיחֶ֑ךָ וְעוֹלֹתֶ֖יךָ לְנֶגְדִּ֣י תָמִֽיד: ט לֹא-אֶקַּ֣ח מִבֵּיתְךָ֣ פָ֑ר מִ֝מִּכְלְאֹתֶ֗יךָ עַתּוּדִֽים: י כִּי-לִ֥י כָל-חַיְתוֹ-יָ֑עַר בְּ֝הֵמ֗וֹת בְּהַרְרֵי-אָֽלֶף: יא יָ֭דַעְתִּי כָּל-ע֣וֹף הָרִ֑ים וְזִ֥יז שָׂ֝דַ֗י עִמָּדִֽי: יב אִם-אֶ֭רְעַב לֹא-אֹ֣מַר לָ֑ךְ כִּי-לִ֥י תֵ֝בֵ֗ל וּמְלֹאָֽהּ: יג הַֽ֭אוֹכַל בְּשַׂ֣ר אַבִּירִ֑ים וְדַ֖ם עַתּוּדִ֣ים אֶשְׁתֶּֽה: יד זְבַ֣ח לֵאלֹהִ֣ים תּוֹדָ֑ה וְשַׁלֵּ֖ם לְעֶלְי֣וֹן נְדָרֶֽיךָ: טו וּ֭קְרָאֵנִי בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֲ֝חַלֶּצְךָ֗ וּֽתְכַבְּדֵֽנִי: טז וְלָ֤רָשָׁ֨ע | אָ֘מַ֤ר אֱלֹהִ֗ים מַה-לְּ֭ךָ לְסַפֵּ֣ר חֻקָּ֑י וַתִּשָּׂ֖א בְרִיתִ֣י עֲלֵי-פִֽיךָ: יז וְ֭אַתָּה שָׂנֵ֣אתָ מוּסָ֑ר וַתַּשְׁלֵ֖ךְ דְּבָרַ֣י אַחֲרֶֽיךָ: יח אִם-רָאִ֣יתָ גַ֭נָּב וַתִּ֣רֶץ עִמּ֑וֹ וְעִ֖ם מְנָאֲפִ֣ים חֶלְקֶֽךָ: יט פִּ֭יךָ שָׁלַ֣חְתָּ בְרָעָ֑ה וּ֝לְשׁוֹנְךָ֗ תַּצְמִ֥יד מִרְמָֽה: כ תֵּ֭שֵׁב בְּאָחִ֣יךָ תְדַבֵּ֑ר בְּבֶֽן-אִ֝מְּךָ֗ תִּתֶּן-דֹּֽפִי: כא אֵ֤לֶּה עָשִׂ֨יתָ | וְֽהֶחֱרַ֗שְׁתִּי דִּמִּ֗יתָ הֱֽיוֹת-אֶֽהְיֶ֥ה כָמ֑וֹךָ אוֹכִיחֲךָ֖ וְאֶֽעֶרְכָ֣ה לְעֵינֶֽיךָ: כב בִּֽינוּ-נָ֣א זֹ֭את שֹׁכְחֵ֣י אֱל֑וֹהַּ פֶּן-אֶ֝טְרֹ֗ף וְאֵ֣ין מַצִּֽיל: כג זֹבֵ֥חַ תּוֹדָ֗ה יְֽכַ֫בְּדָ֥נְנִי וְשָׂ֥ם דֶּ֑רֶךְ אַ֝רְאֶ֗נּוּ בְּיֵ֣שַׁע אֱלֹהִֽים:

תהילים נ’ (פרק 50) הוא מזמור "לְאָסָף" המתאר מעין טקס משפטי או הכרזת דין מן השמיים, שבו האל קורא לעם ומבהיר את יחסו לקורבנות ולעבודת ה'. הדגש עובר מן הפולחן החיצוני אל ההכרה הפנימית באמת, במוסר, ובכיבוד הברית. המתבונן בפרק נ’ יגלה שהוא מנפץ אשליות: אין בהקרבת קורבנות גרידא כדי לרצות את האל, אלא שנדרש הלב, מעשי צדק ואמירת תודה כנה.

תוכן ועיקרי הרעיון

1. קריאה אלקית למשפט
   • הפתיחה (פסוקים א–ו) מציגה את האל מזמין את עמו למשפט, מן “מֵצָפוֹן” (ציון) יזרח, ויבוא באש סביבו, ומלאכיו כאילו עדים ("יִקְרָא אֶל-הַשָּׁמַיִם מֵעָל").
   • נוצר דימוי עוצמתי של בית-דין אלוקי.
2. התייחסות למאוכזבי הקורבנות
   • האל פונה אל בני ישראל ומחזק מסר: לא הקורבנות עצמם הם שעיקר ("לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ… כִּי-לִי תֵבֵל וּמְלוֹאָהּ", פסוקים ז–יב).
   • כלומר, האל אינו רעב לבשר קורבנות כי “לו חיות היער”. הפולחן אינו למלא מחסור אלוקי, אלא כלי ביטוי של נאמנות והודאה.
3. דרישת תודה ומוסר
   • (פסוקים יג–טו): “זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ”.
   • העיקר בעיני ה' הוא אמירת תודה, מילוי נדרים, ושהפולחן מלווה תוכן מוסרי. הפנייה מזכירה שאם קיימת צרה, "קְרָאֵנִי בְיוֹם-צָרָה אֲחַלְּצֶךָ…" – ההצלה תלויה בקרבה אמיתית.
4. אזהרה לרשעים
   • (פסוקים טז–כא) פנייה אל “רשע” שמצהיר דברים טובים בפיו, אך תורת ה' אינה באמת קרובה לליבו. יש דיבורים על עברות, גניבות, ניאוף, ודימוי שאמר “דממת אל” — עד שהאל מגיע ומוכיח.
   • הרשע חשב “הייתי כמוהו” — טעה שה’ שותק, אבל ה’ אוסף עדויות ועתיד לשפוט.
5. חתימה – זבח תודה ודרך מייצרת ישועה
   • “זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי…” (פסוק כג).
   • אלוהים מבטיח: "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" – מי שהולך בדרך הישרה ומשתמש בקורבנות ובתפילה כראוי, יזכה לגילוי ישועת ה’.

לאילו מצבים טוב לקרוא תהילים פרק נ?

1. כשרוצים לבחון מחדש את עבודת ה' וכוונתנו
   • המזמור מלמד את ההבחנה בין פולחן חיצוני (קורבנות) ומצוות חיצוניות – לבין תוכן כנה ומעשים טובים. אם חש האדם “שאני עושה מצוות בלי לב” או “אני מתמקד בטקסים ופחות ביושר” – פרק נ’ מזהיר ומתקן.
2. בעת תשובה וחשבון נפש
   • הדגש: לא די בקורבן על חטאים; עיקרה של תשובה במעשים, בהודאה אמיתית, בהיחלצות מעוון. הפרק מכוון לעת "סליחות" או זמן התבודדות חשבון נפש.
3. כשרוצים להזכיר לעצמנו מההודיה האמיתית
   • “זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה” רומז על מחיר של הודיה כנה. אם אדם מחפש דרך פנימית להודות על הטוב שקיבל, הקריאה במזמור מחדדת שלב ההודיה בלב, ולא רק בחיצוניות.
4. למניעת יוהרה וחטא – “אל יחשוב האדם ‘ה’ שותק, הוא מסכים"
   • אם אדם חושד בעצמו שהוא נהנה מ"שקט אלוקי" תוך שהוא עובר עבירות, פרק נ’ מנער מתפיסה שגויה זו. עוזר לאדם לזכור שה' סובלני אבל עלול להוכיח בעיתויו.

מה כוחו של פרק נ’?

1. משנה פרספקטיבה על הדת והפולחן
   • קורבנות אינם מטלה לספק צרכי אל, כי “לי תבל ומלואה”. האל צמא להודיה וכנות, לא לבשר. זה מייצר יהדות שמכוונת ללב ומוסר.
2. מחדד שאחרית הרשע תיחשף
   • לחוטא שנותן מראית עין בחוץ אך חוטא בסתר, מזכיר ה’ יוכיחו בסוף. הפרק מחזק יראת שמיים ורצון להיות שלם כלפי פנים וחוץ.
3. מניע להודות לאל ולבטוח בו בימי צרה
   • “קְרָאֵנִי בְיוֹם צָרָה” – מעודד שכל מי שעובד ה' בכנות יכול לזעוק אליו בצרה ויזכה לעזרה.
4. מודל לתפילה ותשובה
   • משמש כטקסט לומד, המתווה מסר שכל פולחן מלאכותי ריקני — ואמתו של האדם בהודיה, ברחמים, ובמילוי נדרים.

סיכום

תהילים פרק נ מניח את התשתית הרוחנית שיש לבחון את הפולחן (קורבנות או מצוות) לא כתחליף לאמת פנימית, אלא כהבעה חיצונית המלווה מעשים טובים והודאה אמיתית לה'. הפרק מעמיד בית דין שמיימי, וקורא לעם ולאדם להיטיב מעשיו ולא לתלות את גורלו בהקרבה חיצונית נטולת לב. מי שמבקש עזרה ביום צרה או שמצוי בנתיב תשובה זוכר “זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה”; כלומר, השקעה בהודיה, בלב טוב ובתוכן מוסרי הם העיקר. כוחו של פרק זה בכך שהוא מזכיר לנו את הממד העמוק של עבודת ה’, ומזהיר מפני בידול בין הפולחן למוסר והודיה כנה.

תהילים