תהילים פרק נג

תהילים פרק נג

א לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל-מָחֲלַ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד: ב אָ֘מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽ֝שְׁחִ֗יתוּ וְהִֽתְעִ֥יבוּ עָ֝֗וֶל אֵ֣ין עֹֽשֵׂה-טֽוֹב: ג אֱֽלֹהִ֗ים מִשָּׁמַיִם֮ הִשְׁקִ֪יף עַֽל-בְּנֵ֫י אָדָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵ֗שׁ אֶת-אֱלֹהִֽים: ד כֻּלּ֥וֹ סָג֮ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה-ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם-אֶחָֽד: ה הֲלֹ֥א יָדְעוּ֮ פֹּ֤עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א קָרָֽאוּ: ו שָׁ֤ם | פָּֽחֲדוּ-פַחַד֮ לֹא-הָ֪יָה֫ פָ֥חַד כִּֽי-אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי-אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם: ז מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֮ יְשֻׁע֪וֹת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב אֱ֭לֹהִים שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָאֵֽל:

תהילים נ״ג (פרק 53) הוא מזמור שכמעט זהה לתהילים י״ד, עם שינויי לשון קלים (למשל, שימוש מוגבר בשם "אֱלֹהִים" במקום "ה’"). הוא מתאר תמונה של שחיתות כללית בקרב בני האדם: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, אֵין אֱלֹהִים" (פסוק ב), ומזהיר שהאל צופה ורואה את רעתם. יחד עם זאת, המזמור מסתיים בתקווה נלהבת לישועת ישראל. המסר העיקרי הוא שאף-על-פי שהכופרים וחסרי המוסר מצליחים תקופה מסוימת, הם ייפלו לבסוף, והישועה האמיתית תצמח מה'.

תוכן ועיקרי הרעיון

1. “אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים”
   • הפסוק הפותח: דומה לפתיחת תהילים י״ד. האדם הנבל מכריז בנפשו שאין אלוהים, ומכאן מדרדר מוסרית.
   • מציור מצב שבו "הִשְׁחִיתוּ"–גילויי עוול וחטאים. הפרק מתעכב על הסתכלות האל על הארץ, ורואה שאין עושה טוב.
2. האל בוחן, והם אינם מבינים
   • "אֱלֹהִים מִשַּׁמַּיִם הִשְׁקִיף עַל־בְּנֵי אָדָם" (פסוק ג).
   • הוא מחפש "הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל", אך מוצא שכלל נוטים לעוות את דרכם, מלאים corruption; זה גורם לשאלה: האם אין להם בינה?
3. סיום בתקווה ושאלה על גורל הרעים
   • המזמור מצביע שיש פחד בקרב הרשעים, "פָּחֲדוּ פָחַד לֹא־הָיָה פָחַד" (פסוק ו) – חרדה דמיונית שתוקפת אותם עקב עיוותם.
   • נסגר בתפילה: "מִי־יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל?" (פסוק ז) – קריאה שה’ יושיע וישיב שבות עמו, והעם ישמח.

לאילו מצבים טוב לקרוא את תהילים פרק נג?

1. כשנתקלים באנשים המכחישים את קיום האל או פועלים בשחיתות
   • המזמור מציע זווית על "נבלים" המצהירים "אין אלוקים", ומעודד לא לקנא בהם, כי סופם להיכחד מוסרית.
2. כמו תהילים י״ד – עידוד מול עוול חברתי
   • לשני המזמורים (י״ד ונ״ג) יש אותה תכלית: ראייה שהחטא פושט בעם, אך האל מתערב ומציל את הצדיקים. טוב לקריאה בזמנים של תסכול מחוסר צדק.
3. בעת שאדם חש תסכול ממבט אנושי כללי על רוע ושחיתות
   • פעמים, כשנראה שהחברה חסרת אלוקים, והאמת מעורפלת – הפרק משמש השראה לזכור שבסוף ה’ יישב דין ויושיע את עמו.
4. כשתרים אחר תקווה לגאולה לאומית
   • הסיום "מִי־יִתֵּן מִצִּיּוֹן" מצביע על עמדה לאומית המבקשת ישועה כוללת. מזמור זה יכול להביע תפילה על שיקום רוחני ולאומי.

מה כוחו של פרק נ״ג?

1. מטפל בתחושת "למה הרוע משגשג?"
   • הפרק מכריז שהכחשת אלוקים ו"נַבָּל" אינם נמשכים לנצח; יש לאל בינה לעקור את הרוע. למאמין הדבר נותן נחמה וכוח להמשיך.
2. מחזק את ההכרה שסופו של הרשע ליפול
   • ומזהיר שלא להיגרר אחר תרבות שאין בה יראת שמיים. משמש תמרור מוסרי.
3. מפתח אמונה בנוכחות האל גם כשהיא לא ניכרת
   • למרות שהכופרים טוענים "אין אלוקים", הפרק מדגיש שה’ משקיף וצופה על בני האדם, מוכן להתערב.
4. נותן פתח לתקווה לאומית
   • סיום הפרק קורא לישועת ציון—מסר שאפילו בהידרדרות של דורות, עתידים לספר על גאולת ה' ושמחת ישראל.

סיכום

תהילים פרק נג דומה מאוד לפרק י״ד, ושניהם פותחים בהכרזה: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים", מתארים אווירת שחיתות כללית, מאשימים את האדם שהתרחק מאלוהיו, אך חותמים בתקווה שיבוא ישועה לכלל ישראל מציון. המזמור מתווה שהרוע והכפירה אמנם נראים נפוצים, אך סופם כשלון. כוחו של הפרק הוא השילוב בין ביקורת אנושית כוללת לבין קריאה לצדיקים לשמור אמונים לאל ולצפות שישועה כללית תגיע כשנשוב אל מקורותינו הרוחניים.

תהילים