תהילים פרק לז

תהילים פרק לז

א לְדָוִ֨ד | אַל-תִּתְחַ֥ר בַּמְּרֵעִ֑ים אַל-תְּ֝קַנֵּ֗א בְּעֹשֵׂ֥י עַוְלָֽה: ב כִּ֣י כֶ֭חָצִיר מְהֵרָ֣ה יִמָּ֑לוּ וּכְיֶ֥רֶק דֶּ֝֗שֶׁא יִבּוֹלֽוּן: ג בְּטַ֣ח בַּֽ֭יהוָה וַעֲשֵׂה-ט֑וֹב שְׁכָן-אֶ֝֗רֶץ וּרְעֵ֥ה אֱמוּנָֽה: ד וְהִתְעַנַּ֥ג עַל-יְהוָ֑ה וְיִֽתֶּן-לְ֝ךָ֗ מִשְׁאֲלֹ֥ת לִבֶּֽךָ: ה גּ֣וֹל עַל-יְהוָ֣ה דַּרְכֶּ֑ךָ וּבְטַ֥ח עָ֝לָ֗יו וְה֣וּא יַעֲשֶֽׂה: ו וְהוֹצִ֣יא כָא֣וֹר צִדְקֶ֑ךָ וּ֝מִשְׁפָּטֶ֗ךָ כַּֽצָּהֳרָֽיִם: ז דּ֤וֹם | לַיהוָה֮ וְהִתְח֪וֹלֵ֫ל ל֥וֹ אַל-תִּ֭תְחַר בְּמַצְלִ֣יחַ דַּרְכּ֑וֹ בְּ֝אִ֗ישׁ עֹשֶׂ֥ה מְזִמּֽוֹת: ח הֶ֣רֶף מֵ֭אַף וַעֲזֹ֣ב חֵמָ֑ה אַל-תִּ֝תְחַ֗ר אַךְ-לְהָרֵֽעַ: ט כִּֽי-מְ֭רֵעִים יִכָּרֵת֑וּן וְקוֵֹ֥י יְ֝הוָ֗ה הֵ֣מָּה יִֽירְשׁוּ-אָֽרֶץ: י וְע֣וֹד מְ֭עַט וְאֵ֣ין רָשָׁ֑ע וְהִתְבּוֹנַ֖נְתָּ עַל-מְקוֹמ֣וֹ וְאֵינֶֽנּוּ: יא וַעֲנָוִ֥ים יִֽירְשׁוּ-אָ֑רֶץ וְ֝הִתְעַנְּג֗וּ עַל-רֹ֥ב שָׁלֽוֹם: יב זֹמֵ֣ם רָ֭שָׁע לַצַּדִּ֑יק וְחֹרֵ֖ק עָלָ֣יו שִׁנָּֽיו: יג אֲדֹנָ֥י יִשְׂחַק-ל֑וֹ כִּֽי-רָ֝אָ֗ה כִּֽי-יָבֹ֥א יוֹמֽוֹ: יד חֶ֤רֶב | פָּֽתְח֣וּ רְשָׁעִים֮ וְדָרְכ֪וּ קַ֫שְׁתָּ֥ם לְ֭הַפִּיל עָנִ֣י וְאֶבְי֑וֹן לִ֝טְב֗וֹחַ יִשְׁרֵי-דָֽרֶךְ: טו חַ֭רְבָּם תָּב֣וֹא בְלִבָּ֑ם וְ֝קַשְּׁתוֹתָ֗ם תִּשָּׁבַֽרְנָה: טז טוֹב-מְ֭עַט לַצַּדִּ֑יק מֵ֝הֲמ֗וֹן רְשָׁעִ֥ים רַבִּֽים: יז כִּ֤י זְרוֹע֣וֹת רְ֭שָׁעִים תִּשָּׁבַ֑רְנָה וְסוֹמֵ֖ךְ צַדִּיקִ֣ים יְהוָֽה: יח יוֹדֵ֣עַ יְ֭הוָה יְמֵ֣י תְמִימִ֑ם וְ֝נַחֲלָתָ֗ם לְעוֹלָ֥ם תִּהְיֶֽה: יט לֹֽא-יֵ֭בֹשׁוּ בְּעֵ֣ת רָעָ֑ה וּבִימֵ֖י רְעָב֣וֹן יִשְׂבָּֽעוּ: כ כִּ֤י רְשָׁעִ֨ים | יֹאבֵ֗דוּ וְאֹיְבֵ֣י יְ֭הוָה כִּיקַ֣ר כָּרִ֑ים כָּל֖וּ בֶעָשָׁ֣ן כָּֽלוּ: כא לוֶֹ֣ה רָ֭שָׁע וְלֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם וְ֝צַדִּ֗יק חוֹנֵ֥ן וְנוֹתֵֽן: כב כִּ֣י מְ֭בֹרָכָיו יִ֣ירְשׁוּ אָ֑רֶץ וּ֝מְקֻלָּלָ֗יו יִכָּרֵֽתוּ: כג מֵ֭יְהוָה מִֽצְעֲדֵי-גֶ֥בֶר כּוֹנָ֗נוּ וְדַרְכּ֥וֹ יֶחְפָּֽץ: כד כִּֽי-יִפֹּ֥ל לֹֽא-יוּטָ֑ל כִּֽי-יְ֝הוָ֗ה סוֹמֵ֥ךְ יָדֽוֹ: כה נַ֤עַר | הָיִ֗יתִי גַּם-זָ֫קַ֥נְתִּי וְֽלֹא-רָ֭אִיתִי צַדִּ֣יק נֶעֱזָ֑ב וְ֝זַרְע֗וֹ מְבַקֶּשׁ-לָֽחֶם: כו כָּל-הַ֭יּוֹם חוֹנֵ֣ן וּמַלְוֶ֑ה וְ֝זַרְע֗וֹ לִבְרָכָֽה: כז ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה-ט֗וֹב וּשְׁכֹ֥ן לְעוֹלָֽם: כח כִּ֤י יְהוָ֨ה | אֹ֘הֵ֤ב מִשְׁפָּ֗ט וְלֹא-יַעֲזֹ֣ב אֶת-חֲ֭סִידָיו לְעוֹלָ֣ם נִשְׁמָ֑רוּ וְזֶ֖רַע רְשָׁעִ֣ים נִכְרָֽת: כט צַדִּיקִ֥ים יִֽירְשׁוּ-אָ֑רֶץ וְיִשְׁכְּנ֖וּ לָעַ֣ד עָלֶֽיהָ: ל פִּֽי-צַ֭דִּיק יֶהְגֶּ֣ה חָכְמָ֑ה וּ֝לְשׁוֹנ֗וֹ תְּדַבֵּ֥ר מִשְׁפָּֽט: לא תּוֹרַ֣ת אֱלֹהָ֣יו בְּלִבּ֑וֹ לֹ֖א תִמְעַ֣ד אֲשֻׁרָֽיו: לב צוֹפֶ֣ה רָ֭שָׁע לַצַּדִּ֑יק וּ֝מְבַקֵּ֗שׁ לַהֲמִיתוֹ: לג יְ֭הוָה לֹא-יַעַזְבֶ֣נּוּ בְיָד֑וֹ וְלֹ֥א יַ֝רְשִׁיעֶ֗נּוּ בְּהִשָּׁפְטֽוֹ: לד קַוֵּ֤ה אֶל-יְהוָ֨ה | וּשְׁמֹ֬ר דַּרְכּ֗וֹ וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ בְּהִכָּרֵ֖ת רְשָׁעִ֣ים תִּרְאֶֽה: לה רָ֭אִיתִי רָשָׁ֣ע עָרִ֑יץ וּ֝מִתְעָרֶ֗ה כְּאֶזְרָ֥ח רַעֲנָֽן: לו וַ֭יַּֽעֲבֹר וְהִנֵּ֣ה אֵינֶ֑נּוּ וָֽ֝אֲבַקְשֵׁ֗הוּ וְלֹ֣א נִמְצָֽא: לז שְׁמָר-תָּ֭ם וּרְאֵ֣ה יָשָׁ֑ר כִּֽי-אַחֲרִ֖ית לְאִ֣ישׁ שָׁלֽוֹם: לח וּֽ֭פֹשְׁעִים נִשְׁמְד֣וּ יַחְדָּ֑ו אַחֲרִ֖ית רְשָׁעִ֣ים נִכְרָֽתָה: לט וּתְשׁוּעַ֣ת צַ֭דִּיקִים מֵיְהוָ֑ה מָֽ֝עוּזָּ֗ם בְּעֵ֣ת צָרָֽה: מ וַֽיַּעְזְרֵ֥ם יְהוָ֗ה וַֽיְפַ֫לְּטֵ֥ם יְפַלְּטֵ֣ם מֵ֭רְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵ֑ם כִּי-חָ֥סוּ בֽוֹ:

תהילים ל״ז (פרק 37) הוא מזמור המתמקד בשאלה כיצד להתמודד עם הצלחתם הזמנית של רשעים, בעוד הצדיקים נאבקים. דוד המלך מעניק כאן נקודת מבט אמונית: אל לאדם לקנא ברשעים המצליחים בדרכם הרעה, משום שתכליתם להיכרת, בעוד הצדיק נושא תקווה בה'. הפרק כולו מעודד סבלנות וביטחון באל, על אף אי-צדק נראה לעין, ומציג איך דרכיהם של הרשעים תיכרתנה לבסוף.

תוכן ועיקרי הרעיון

1. אזהרה לא לקנא ברשעים
   • הפתיחה: "אַל־תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים, אַל־תְּקַנֵּא בֹּעֲלֵי עַוְלָה" (פסוק א).
   • דוד מזהיר: אל לנו להתרגז או לקנא בהצלחתם הזמנית של עושי אוון, כי הם דומים לעשב הנבל במהרה.
2. ביטחון בה' וסבלנות
   • "בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה־טוֹב" (פסוק ג) – האדם נקרא להמשיך במסלול הטוב, ללא קנאה או התלהמות נגד הצלחת הרשעים.
   • "וְהִתְחֹלֵל אֶל־ה', וְקַוֵּה־לוֹ" (פסוק ז) – יש חשיבות לסבלנות ולהמתנה פעילה לטוב ה' בהתערבותו בזמן הנכון.
3. הצדיק לעומת הרשע
   • הפרק מלא בניגודים:
     • "קֶצֶף רְשָׁעִים": דרכיהם נמוגות, "חַרְבָּם תָּבוֹא בְּלִבָּם" (פס׳ טו) – הם מפילים עצמם בפח.
     • לעומתם, הצדיק: "מְעַט צַדִּיק מִהַרְבֵּה רְשָׁעִים" (פס׳ טז) – מעט החזקת רכוש ביושר עדיפה על רוב נכסים ברשע.
   • המסר העיקרי: הרשע עשוי לשגשג רגעית, אך סוף־סוף ייכרת, ואילו הצדיק מקבל תמיכה נצחית מן ה'.
4. ירושת הארץ והזמן
   • חוזר מוטיב ירושת הארץ: "כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן, וְקֹוֵי ה' הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ" (פסוק ט).
   • ההבטחה שהצדיקים יעמדו לאורך זמן, ואף יהיו בעלי אחיזה מוצקה בארץ ובמציאות.
5. סיום באמונה בנצחיות הטוב
   • הפרק מסתיים בהדגשת כי ה' מושיע את הצדיקים, “וִיהִי ה' מָעוּזָם בְּעֵת צָרָה” (פסוק לט), והם יימלטו מן הרשעים.

לאילו מצבים טוב לקרוא תהילים פרק לז?

1. כשמרגישים חוסר צדק בעולם
   • אם האדם רואה רשעים המצליחים והצדיקים שכביכול נפגעים, מזמור זה מציע פרספקטיבה: לא לקנא, להבין שתכלית הרוע להיכרת.
2. בעת קנאה או כעס נגד פושעים
   • הפרק מנחה להישמר מהתעצבנות יתרה או קנאה בהצלחת בעלי עוולה, במקום לפתח ביטחון ויישוב דעת שמצב זה אינו תמידי.
3. חיזוק אמונה ברגעי עימות מוסרי
   • אם אדם עומד מול דילמה מוסרית – לצאת נגד רוע או לבחור בדרך ישרה על אף מחיר, פרק זה מחדד שהערך המוסרי והביטחון בה' עדיפים על הצלחה משוקעת בחטא.
4. הרגעה במאבקי פרנסה או מתחים חברתיים
   • רבים נוטים להזכירו במצבים כלכליים מורכבים, כדי לזכור ש"שארית מעט שהצדיק מחזיק לפעמים טובה משפע הרשע". זה מעודד לא לבקש רווחים מפוקפקים.

מה כוחו של פרק ל״ז?

1. מעודד סבלנות וביטחון
   • הפרק חוזר על המוטיב ש"הרשע מת", "הצדיק יקום", ובכך נתן לנו שיעור בסבלנות כלפי מציאות עכשווית נראית כלא צודקת.
2. מרגיע תחושות קיפוח וכעס
   • קריאתו מספקת נחמה ואמון שהצדק האלוקי קיים, גם אם לא נראה מיד. הוא מנמיך את הלהט השורר כשאדם צופה בעוול וזורע בו חרון.
3. מניע להתמדה במוסר אף במצבים מאתגרים
   • ידיעה שאחרית הרשע אינה טובה והצדיק יקבל את "נחלתו" מעודדת התמדה ועמידה איתנה בעקרונות.
4. חיבור למציאות "נצחית"
   • תפיסה שההיסטוריה צועדת לטובת הצדק, והאל מתערב לטווח ארוך. האדם מבין שהוא חלק ממהלך עליון, במקום להתייאש מהתמונה המיידית.

סיכום

תהילים פרק לז עוסק בעיקר בהדרכה כיצד לנהוג כאשר הרשע מצליח והצדיק סובל: לא להתעצבן, לא לקנא, אלא להמשיך בדרך הישרה ובביטחון בה'. המסר הוא שהצלחת הרשע קצרת מועד, ואילו מי שבוטח בה' ירכוש אחיזה יציבה ואמיתית בזמן. הפרק מעניק כוח של סבלנות, מנחה את האדם לכבוש כעסים ולשמוח בחלקו ביושר, מתוך אמונה שהאל הוא השופט עליון המבטיח את נצחיות הטוב וירושת הארץ לצדיקים.

תהילים