תהילים פרק ט

תהילים פרק ט

א לַ֭מְנַצֵּחַ עַלְמ֥וּת לַבֵּ֗ן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: ב אוֹדֶ֣ה יְ֭הוָה בְּכָל-לִבִּ֑י אֲ֝סַפְּרָ֗ה כָּל-נִפְלְאוֹתֶֽיךָ: ג אֶשְׂמְחָ֣ה וְאֶעֶלְצָ֣ה בָ֑ךְ אֲזַמְּרָ֖ה שִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן: ד בְּשׁוּב-אוֹיְבַ֥י אָח֑וֹר יִכָּשְׁל֥וּ וְ֝יֹאבְד֗וּ מִפָּנֶֽיךָ: ה כִּֽי-עָ֭שִׂיתָ מִשְׁפָּטִ֣י וְדִינִ֑י יָשַׁ֥בְתָּ לְ֝כִסֵּ֗א שׁוֹפֵ֥ט צֶֽדֶק: ו גָּעַ֣רְתָּ ג֭וֹיִם אִבַּ֣דְתָּ רָשָׁ֑ע שְׁמָ֥ם מָ֝חִ֗יתָ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד: ז הָֽאוֹיֵ֨ב | תַּ֥מּוּ חֳרָב֗וֹת לָ֫נֶ֥צַח וְעָרִ֥ים נָתַ֑שְׁתָּ אָבַ֖ד זִכְרָ֣ם הֵֽמָּה: ח וַֽ֭יהוָה לְעוֹלָ֣ם יֵשֵׁ֑ב כּוֹנֵ֖ן לַמִּשְׁפָּ֣ט כִּסְאֽוֹ: ט וְה֗וּא יִשְׁפֹּֽט-תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק יָדִ֥ין לְ֝אֻמִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים: י וִ֘יהִ֤י יְהוָ֣ה מִשְׂגָּ֣ב לַדָּ֑ךְ מִ֝שְׂגָּ֗ב לְעִתּ֥וֹת בַּצָּרָֽה: יא וְיִבְטְח֣וּ בְ֭ךָ יוֹדְעֵ֣י שְׁמֶ֑ךָ כִּ֤י לֹֽא-עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְהוָֽה: יב זַמְּר֗וּ לַ֭יהוָה יֹשֵׁ֣ב צִיּ֑וֹן הַגִּ֥ידוּ בָ֝עַמִּ֗ים עֲלִֽילוֹתָֽיו: יג כִּֽי-דֹרֵ֣שׁ דָּ֭מִים אוֹתָ֣ם זָכָ֑ר לֹֽא-שָׁ֝כַ֗ח צַעֲקַ֥ת (עניים)  עֲנָוִֽים: יד חָֽנְנֵ֬נִי יְהוָ֗ה רְאֵ֣ה עָ֭נְיִי מִשֹּׂנְאָ֑י מְ֝רוֹמְמִ֗י מִשַּׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת: טו לְמַ֥עַן אֲסַפְּרָ֗ה כָּֽל-תְּהִלָּ֫תֶ֥יךָ בְּשַֽׁעֲרֵ֥י בַת-צִיּ֑וֹן אָ֝גִ֗ילָה בִּישׁוּעָתֶֽךָ: טז טָבְע֣וּ ג֭וֹיִם בְּשַׁ֣חַת עָשׂ֑וּ בְּרֶֽשֶׁת-ז֥וּ טָ֝מָ֗נוּ נִלְכְּדָ֥ה רַגְלָֽם: יז נ֤וֹדַ֨ע | יְהוָה֮ מִשְׁפָּ֪ט עָ֫שָׂ֥ה בְּפֹ֣עַל כַּ֭פָּיו נוֹקֵ֣שׁ רָשָׁ֑ע הִגָּי֥וֹן סֶֽלָה: יח יָשׁ֣וּבוּ רְשָׁעִ֣ים לִשְׁא֑וֹלָה כָּל-גּ֝וֹיִ֗ם שְׁכֵחֵ֥י אֱלֹהִֽים: יט כִּ֤י לֹ֣א לָ֭נֶצַח יִשָּׁכַ֣ח אֶבְי֑וֹן תִּקְוַ֥ת (ענוים)  עֲ֝נִיִּ֗ים תֹּאבַ֥ד לָעַֽד: כ קוּמָ֣ה יְ֭הוָה אַל-יָעֹ֣ז אֱנ֑וֹשׁ יִשָּׁפְט֥וּ ג֝וֹיִ֗ם עַל-פָּנֶֽיךָ: כא שִׁ֘יתָ֤ה יְהוָ֨ה | מוֹרָ֗ה לָ֫הֶ֥ם יֵדְע֥וּ גוֹיִ֑ם אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה:

תהילים ט׳ הוא מזמור המיוחס לדוד המלך (לפי הכותרת: "לַמְנַצֵּחַ עַלְמוּת לַבֵּן, מִזְמוֹר לְדָוִד") ומתאר שבח לה' על מפלת אויבים, לצד קריאה לצדק אלוקי. הפרק פותח בהודיה ושבח על הישועות שה' חולל, עובר לתיאור של רשעים הנופלים לבסוף ברשת שטמנו לזולתם, ומסתיים בתחינה שהאל יקום לצידם של הנדכאים והענווים. לחלק מן הפרשנים, פרק ט' ופרק י' קשורים זה בזה (ט-י מהווים ביחד אקרוסטיכון אלפבית חלקי), אך גם כיחידה עצמאית פרק ט' משדר הודיה, אמונה בניהול העולם ביד ההשגחה וקריאה לקץ הרשע.

---

פירוש קצר לפסוקי תהילים פרק ט

1. "לַמְנַצֵּחַ עַלְמוּת לַבֵּן, מִזְמוֹר לְדָוִד."
   • כותרת המזמור: הביטוי "עַלְמוּת לַבֵּן" אינו לגמרי ברור. חלק מהפרשנים פירשו זאת כאזכור למנגינה או לכלי נגינה ("עלמות"), או כרמז לאירוע מסוים (יש שניסו לקשר לאירוע עם אבשלום או גוליית—אך הדברים אינם ודאיים).
2. "אוֹדֶה ה' בְּכָל־לִבִּי, אֲסַפְּרָה כָּל־נִפְלְאוֹתֶיךָ."
   • המשורר פותח בהצהרת שבח והודיה לה' על מעשים נשגבים ("נִפְלְאוֹתֶיךָ").
   • "בכל לבי" – מדגיש כוונה פנימית שלמה.
3. "אֶשְׂמְחָה וְאֶעֶלְצָה־בָּךְ, אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ עֶלְיוֹן."
   • ממשיך בקו ההודיה: דוד שמח בה', מזמר לשמו הנישא.
4. "בְּשׁוֹב־אֹיְבַי אָחוֹר, יִכָּשְׁלוּ וְיֹאבְדוּ מִפָּנֶיךָ."
   • מאזכר מפלת אויביו של דוד, המסוגלים למעוד וליפול כאשר ה' מתערב.
5. "כִּי־עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי, יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא שׁוֹפֵט צֶדֶק."
   • המזמור מעלה את הרעיון שה' הוא שופט הצדק האמיתי, והוא שפוסק בין דוד לבין אויביו.
   • הכיסא מסמל שלטון ומשפט אלוקיים.
6. "גָּעַרְתָּ גּוֹיִם, אִבַּדְתָּ רָשָׁע, שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד."
   • ה' מעמיד במשפט את העמים הרשעים, משמיד אותם ואף מוחק את שמם מההיסטוריה.
7. "הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח, וְעָרִים נָתַשְׁתָּ; אָבַד זִכְרָם הֵמָּה."
   • מקצין את התיאור: הערים שהיו בשליטת האויב הפכו לחורבה נצחית – "נָתַשְׁתָּ" מציין קריעה מן השורש.
   • אין להם עוד זכר.
8. "וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב, כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ."
   • שוב מדגישים את ה' כמי שיושב על כסאו לנצח, מכונן את המשפט.
9. "וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק, יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים."
   • אלוהים לא רק שופט את אויבי דוד, אלא את כל העולם והעמים ביושר.
10. "וִיהִי ה' מִשְׂגָּב לַדָּךְ, מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה."

• עבור הדל, החלש והנדכא, ה' מהווה מבצר (מִשְׂגָּב) והגנה בעת צרה.

11. "וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, כִּי לֹא־עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ ה'."

• מי שמכיר את שמו של ה' (בקירוב ואמונה), יבטח בו, והוא לא ינטוש אותם.

12. "זַמְּרוּ לַה' יֹשֵׁב צִיּוֹן, הַגִּידוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו."

• המזמור קורא לפרסם בעמים את נפלאות ה', שעושה משפט בציון (ירושלים).

13. "כִּי־דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר, לֹא־שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים."

• ה' דורש (במובן של נוקם) את דמם של הנרצחים או הפגועים, וזוכר את צעקת הענווים.
• ה' אינו שוכח את מצוקת התמימים והחלשים.

14. "חָנְנֵנִי ה', רְאֵה עָנְיִי מִשֹּׂנְאָי, מְרוֹמְמִי מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת."

• דוד עצמו מבקש רחמים, שה' יראה את עוניו ויציל אותו משונאיו.

15. "לְמַעַן אֲסַפְּרָה כָל־תְּהִלָּתֶךָ, בְּשַׁעֲרֵי בַת־צִיּוֹן אָגִילָה בִּישׁוּעָתֶךָ."

• אם תצילני, אוכל לספר את תהילותיך בשערי בת ציון (המקום הציבורי).
• השמחה בישועת ה' תתגלה בקול ציבורי.

16. "טָבְעוּ גּוֹיִם בְּשַׁחַת עָשׂוּ, בְּרֶשֶׁת זוּ טָמְנוּ נִלְכְּדָה רַגְלָם."

• מוטיב חוזר בתהילים: הרשע נופל בעצמו למלכודת שבנה לאחרים.
• גם אויבי דוד טובעים בשחת/בור שחפרו.

17. "נוֹדַע ה' מִשְׁפָּט עָשָׂה; בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע."

• מעשה המשפט של ה' נודע בעולם – הרשעים נתפסים בפועל כפיהם (במעשי ידיהם).

18. "יִשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה, כׇּל־גּוֹיִם שֹׁכְחֵי אֱלֹהִים."

• גורל הרשעים והשוכחים את ה' הוא לרדת לתחתיות (שְׁאוֹל).

19. "כִּי לֹא לָנֶצַח יִשָּׁכַח אֶבְיוֹן, תִּקְוַת עֲנָוִים תֹּאבַד לָעַד."

• מזכיר שאין זה לנצח שהעניים והחלשים יישארו נשכחים. ה׳ לא ישכח אותם, תקוותם לא תאבד לעד.

20. "קוּמָה ה', אַל־יָעֹז אֱנוֹשׁ; יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם עַל־פָּנֶיךָ."

• קריאה לה' לקום ולהחזיר למשפט את האויבים – שהגויים יישפטו על פניו.

21. "שִׁיתָה ה' מוֹרָה לָהֶם, יֵדְעוּ גּוֹיִם אֱנוֹשׁ הֵמָּה סֶּלָה."

• בקשה שה' ייתן מורא/יראה בלבם. שיבינו שאינם 'כל-יכולים' אלא "אֱנוֹשׁ" – בני תמותה.

---

רעיונות מרכזיים

1. שבח והודיה על מפלת אויבים
   • הפרק נפתח בשבח לה' שמפיל את הרשעים, ובכך מעניק ביטחון למאמינים.
2. ה׳ – שופט עולמי
   • בהמשך רואים את ה' לא רק כמי שמציל את דוד, אלא כמי ששופט בצדק את העמים כולם.
3. התרוממות הענווים ואובדן הגאים
   • שילוב מוטיב התהילים: החזקים הרשעים נופלים, ואילו הענווים והנדכאים מוצאים מגן במשפט האלוקי.
4. גורל הרשע במעשי ידיו
   • עניין חוזר: הרעים טובעים ברשת שטמנו לאחרים, מפגין עקרון "מידה כנגד מידה".
5. אמונה בתיקון ובהתערבות אלוקית
   • הפרק מבטא אמונה שהעוול לא יימשך לנצח, ה׳ לא ישכח את חלכאי ונדכאי, ובסוף הצדק יופיע.

---

באילו מצבים טוב לקרוא תהילים פרק ט?

1. בעת ניצחון או יציאה ממשבר
   • המזמור מתחיל בצהלת הודיה על מפלת אויב, כך שהוא מתאים כשאדם חש שהתגבר על קושי או שנושע ממצב עוין.
2. כאשר נתקלים בעוול או חוסר צדק בעולם
   • המזמור מזכיר ש"ה' שופט תבל בצדק", וקריאתו מחזקת את האמונה שהאל ידון את הרשעים.
3. כשתחושת חוסר אונים מול כוחות חזקים
   • הפרק מדגיש כמה פעמים שה׳ הוא "מִשְׂגָּב לַדָּךְ", מבצר לחלשים. לקרוא אותו כדי להתחזק באמונה שהאל אינו נוטש את העניים והמדוכאים.
4. להתבונן בעיקרון 'הרשע מפיל עצמו'
   • כשאדם נפגע מתככים או מזימות של אחרים, המזמור עשוי להזכיר שהרשעים עלולים ליפול בפח שהם עצמם טמנו.
5. כתפילה להשרשת יראת שמיים
   • סיום הפרק מבקש מה' "שִׁיתָה ה' מוֹרָה לָהֶם". מתאים כקריאה להשכיל גויים (ואנשים בכלל) להבין שהם בני אנוש תחת מרותו של האל.
6. במצבי אבלות על מצב קולקטיבי
   • המזמור מדגיש לא רק את אישיות דוד, אלא את משפט העמים. שימושי כמי שמתפלל על עוולות כלל-עולמיות ומייחל להתערבות אלוקית.

---

סיכום

תהילים פרק ט הוא מזמור הלל על גדלות ה' כשופט צדק עולמי המשפיל רשעים ומרומם עניים. דוד המלך פותח בהודיה על הישועה האישית, אך מיד מרחיב את המסגרת לתמונת העולם שבו הגויים והאויבים ייענשו על רועם, והענווים יזכו להגנה ומחסה. עיקר המסר: הצדק האלוקי סופו להתגלות, גם אם ישנם עיכובים, והרשעים סופם למעוד בשחת שהם עצמם כרו. קריאתו מועילה לאדם שרוצה לחזק אמונתו בצדק ובהשגחה אלוקית, או בעת שהוא עד למצב אישי או ציבורי שבו נזקקים לתזכורת שה' לא נטש את החלשים, ושבסופו של יום "יֵדְעוּ גּוֹיִם אֱנוֹשׁ הֵמָּה".

תהילים