קדיש יתום
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא
(הקהל עונה אמן)
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ
(הקהל עונה אמן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
(הקהל עונה אמן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.)
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא
(הקהל עונה אמן)
לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן
(הקהל עונה אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן
(הקהל עונה אמן)
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]
(הקהל עונה אמן)
קדיש יתום (המכונה גם "קדיש אבלים") הוא אחד מנוסחי הקדיש, הנאמר על ידי אבל במהלך שנת האבלות הראשונה על הוריו (ובמקרים מסוימים גם על קרובי משפחה אחרים), ולאחר מכן בכל יום השנה לפטירה. בניגוד לסברה הרווחת, המלמדת כי הקדיש נועד להתפלל לעילוי נשמת הנפטר בלבד, עיקרו של הטקסט עוסק בהגדלת שמו של הבורא ובקבלת מלכותו על העולם.
למרות שמו, "קדיש יתום" אינו מזכיר במפורש את הנפטר או את האבל, אלא מתמקד בברכת ה' ובהודיה על שלטונו בעולם. הוא נאמר בציבור – לרוב בתפילה בבית הכנסת – כדי להדגיש את הקדושה והכבוד של המעמד. אחד ההסברים לכך הוא שעל ידי אמירת הקדיש, האבל מביע את האמונה והקשר עם הבורא, אף על פי שעובר תקופה קשה של צער ואובדן.
מקובל על פי המסורת, שבזכות אמירת קדיש יתום בעולם הזה, נשמת הנפטר זוכה לעלייה רוחנית בעולם העליון. מעבר לכך, עצם העובדה שהאבל מצהיר ברבים על האמונה בה', גם בזמנים של כאב, מביאה זכות לנפטר ולכלל ישראל. לכן, מנהג ישראל הוא לתת גם למי שאין לו ילדים לומר קדיש על נפטר, מתוך כבוד והערכה למאמץ הרוחני שמוסיף קדושה לעילוי נשמתו.