פיטום הקטורת

פיטום הקטורת

אַתָּ֤ה ה֨וּא יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ שֶׁהִקְטִ֨ירוּ אֲבוֹתֵ֤ינוּ לְפָנֶ֙יךָ֙ אֶת־קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֔ים בִּזְמַ֕ן שֶׁבֵּ֥ית הַמִּקְדָּ֖שׁ קַיָּ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר צִוִּ֙יתָ֙ אֽוֹתָ֔ם עַל־יַ֥ד מֹשֶׁ֛ה נְבִיאֲךָ֖ כַּכָּת֥וּב בְּתוֹרָתֶֽךָ:
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַח־לְךָ֙ סַמִּ֔ים נָטָ֥ף וּשְׁחֵ֖לֶת וְחֶלְבְּנָ֑ה סַמִּ֕ים וּלְבֹנָ֥ה זַכָּ֖ה בַּ֥ד בְּבַֽד יִהְיֶֽה:
וְעָשִׂ֙יתָ֙ אֹתָ֜הּ קְטֹ֗רֶת רֹ֚קַח מַעֲשֵׂ֣ה רוֹקֵ֔חַ מְמֻלָּ֥ח טָה֖וֹר קֹֽדֶשׁ:
וְשָׁחַקְתָּ֣ מִמֶּ֘נָּה֮ הָדֵק֒ וְנָתַתָּ֙ מִמֶּ֔נָּה לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר אִוָּעֵ֤ד לְךָ֙ שָׁ֔מָּה קֹ֥דֶשׁ קָדָשִׁ֖ים תִּהְיֶ֥ה לָכֶֽם:
וְנֶאֱמַ֗ר וְהִקְטִ֨יר עָלָ֜יו אַהֲרֹ֗ן קְטֹ֧רֶת סַמִּ֛ים בַּבֹּ֥קֶר בַּבֹּ֖קֶר בְּהֵיטִיב֣וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֑ת יַקְטִירֶֽנָּה:
וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לְדֹרֹתֵיכֶֽם:
תָּ֣נוּ רַבָּנַ֔ן פִּטּ֥וּם הַקְּטֹ֖רֶת כֵּיצַ֑ד שְׁלֹ֨שׁ מֵא֜וֹת וְשִׁשִּׁ֥ים וּשְׁמֹנָ֣ה מָנִ֗ים הָי֨וּ בָ֙הּ֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֜וֹת וְשִׁשִּׁ֤ים וַחֲמִשָּׁה֙ כְּמִנְיַ֣ן יְמ֣וֹת הַחַמָּ֔ה מָנֶ֤ה בְּכָל־י֙וֹם֙ מַחֲצִית֣וֹ בַבֹּ֔קֶר וּמַחֲצִית֖וֹ בָּעָ֑רֶב וּשְׁלֹשָׁ֣ה מָנִ֗ים יְתֵרִ֛ים שֶׁמֵּהֶ֞ם מַכְנִ֥יס כֹּהֵ֛ן גָּד֖וֹל וְנֹטֵ֥ל מֵהֶ֛ם מְלֹ֥א חָפְנָ֖יו בְּי֣וֹם הַכִּפּוּרִ֑ים וּמַחֲזִירָ֤ן לְמַכְתֶּ֙שֶׁת֙ בְּעֶ֣רֶב י֣וֹם הַכִּפּוּרִ֔ים כְּדֵ֕י לְקַיֵּ֖ם מִצְוַ֥ת דַּקָּ֖ה מִן־הַדַּֽקָּה:
וְאַחַ֧ד עָשָׂ֛ר סַמָּנִ֖ים הָי֣וּ בָ֑הּ וְאֵ֥לּוּ הֵֽן:
א הַצֳּרִ֕י ב וְהַצִּפּ֖וֹרֶן ג וְהַחֶלְבְּנָ֣ה ד וְהַלְּבוֹנָ֑ה מִשְׁקַ֥ל שִׁבְעִ֛ים שִׁבְעִ֥ים מָנֶ֖ה:
ה מ֞וֹר ו וּקְצִיעָ֧ה ז וְשִׁבֹּ֨לֶת נֵ֜רְדְּ ח וְכַרְכֹּ֗ם מִשְׁקַ֥ל שִׁשָּׁ֛ה עָשָׂ֥ר שִׁשָּׁ֖ה עָשָׂ֥ר מָנֶֽה:
ט קֹ֖שְׁטְ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר י קִלּוּפָ֥ה שְׁלֹשָׁ֖ה יא קִנָּמ֣וֹן תִּשְׁעָֽה:
בֹּ֨רִית כַּרְשִׁינָ֜א תִּשְׁעָ֣ה קַבִּ֗ין יֵ֣ין קַפְרִיסִ֡ין סְאִ֣ין תְּלָ֤ת וְקַבִּ֙ין תְּלָתָ֔א וְאִ֨ם לֹ֤א מָצָא֙ יֵ֣ין קַפְרִיסִ֔ין מֵבִ֖יא חֲמַ֣ר חִוָּ֣ר עַתִּ֑יק מֶ֥לַח סְדוֹמִ֖ית רֹ֣בַע מַעֲלֵ֥ה עָשָׁ֖ן כָּל־שֶׁהֽוּא:
רִבִּ֣י נָתָ֧ן הַבַּבְלִ֛י אוֹמֵ֖ר אַ֣ף כִּפַּ֥ת הַיַּרְדֵּ֖ן כָּל־שֶׁהִ֑יא אִ֚ם נָתַ֣ן בָּ֣הּ דְּבַ֔שׁ פְּסָלָ֖הּ וְאִ֣ם חִסֵּ֗ר אַחַ֛ת מִכָּל־סַמֲּמָנֶ֖יהָ חַיָּ֥ב מִיתָֽה:
רַבָּ֣ן שִׁמְע֣וֹן בֶּן־גַּמְלִיאֵ֗ל אוֹמֵ֛ר הַצֳּרִ֞י אֵינ֥וֹ אֶלָּ֛א שְׁרָ֖ף הַנּוֹטֵ֣ף מֵעֲצֵ֣י הַקְּטָ֑ף בֹּ֣רִית כַּרְשִׁינָ֗א לְמָ֤ה הִיא֙ בָּאָ֔ה כְּדֵ֣י לְשַׁפּ֤וֹת בָּהּ֙ אֶת־הַצִּפּ֔וֹרֶן כְּדֵ֖י שֶׁתְּהֵ֣א נָאָ֑ה יֵ֣ין קַפְרִיסִ֗ין לְמָ֤ה ה֙וּא בָא֙ כְּדֵ֣י לִשְׁר֤וֹת בּוֹ֙ אֶת־הַצִּפּ֔וֹרֶן כְּדֵ֖י שֶׁתְּהֵ֣א עַזָּ֑ה וַהֲלֹ֨א מֵ֤י רַגְלַ֙יִם֙ יָפִ֣ין לָ֔הּ אֶ֗לָּא שֶׁאֵ֥ין מַכְנִיסִ֛ין מֵ֥י רַגְלַ֖יִם בַּמִּקְדָּ֥שׁ מִפְּנֵ֥י הַכָּבֽוֹד:
תַּנְיָ֕א רִבִּ֥י נָתָ֖ן אוֹמֵ֑ר כְּשֶׁה֣וּא שׁוֹחֵ֗ק אוֹמֵ֛ר הָדֵ֥ק הֵיטֵ֖ב הֵיטֵ֣ב הָדֵ֑ק מִפְּנֵ֕י שֶׁהַקּ֖וֹל יָפֶ֥ה לַבְּשָׂמִֽים פִּטְּמָ֤הּ לַחֲצָאִ֙ין֙ כְּשֵׁרָ֔ה לְשָׁלִ֥ישׁ וּלְרָבִ֖יעַ לֹ֣א שָׁמַ֑עְנוּ אָמַ֣ר רִבִּ֣י יְהוּדָ֗ה זֶ֤ה הַכְּלָל֙ אִ֤ם כְּמִדָּתָהּ֙ כְּשֵׁרָ֣ה לַחֲצָאִ֔ין וְאִ֣ם חִסֵּ֗ר אַחַ֛ת מִכָּל־סַמֲּמָנֶ֖יהָ חַיָּ֥ב מִיתָֽה:
תָּנֵ֣י בַּֽר־קַפָּרָ֗א אַחַ֤ת לְשִׁשִּׁים֙ א֣וֹ לְשִׁבְעִ֔ים שָׁנָ֕ה הָיְתָ֥ה בָאָ֖ה שֶׁל־שִׁירַיִ֣ם לַחֲצָאִ֑ין וְע֗וֹד תָּנֵ֤י בַּר־קַפָּרָא֙ אִלּ֤וּ הָיָה֙ נוֹתֵ֤ן בָּהּ֙ קַרְט֣וֹב שֶׁל־דְּבַ֔שׁ אֵ֥ין אָדָ֖ם יָכ֣וֹל לַעֲמֹ֣ד מִפְּנֵ֣י רֵיחָ֑הּ וְלָ֙מָּה֙ אֵ֣ין מְעָרְבִ֤ין בָּהּ֙ דְּבַ֔שׁ מִפְּנֵ֗י שֶׁהַתּוֹרָ֤ה אָמְרָה֙ כִּ֣י כָל־שְׂאֹ֞ר וְכָל־דְּבַ֗שׁ לֹֽא־תַקְטִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ אִשֶּׁ֥ה לַיהֹוָֽה:
יְהֹוָ֣ה צְבָא֣וֹת עִמָּ֑נוּ מִשְׂגַּב־לָ֝֗נוּ אֱלֹהֵ֤י יַעֲקֹ֙ב֙ סֶֽלָה:
יְהֹוָ֥ה צְבָא֑וֹת אַשְׁרֵ֥י אָ֝דָ֗ם בֹּטֵ֥חַ בָּֽךְ:
יְהֹוָ֥ה הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּ֗לֶךְ יַעֲנֵ֥נוּ בְי֣וֹם קָרְאֵֽנוּ:
וְעָרְבָ֤ה לַיהֹוָה֙ מִנְחַ֣ת יְהוּדָ֔ה וִירֽוּשָׁלָ֑יִם כִּימֵ֣י עוֹלָ֔ם וּכְשָׁנִ֖ים קַדְמֹנִיּֽוֹת:

מהו פיטום הקטורת?

"פיטום הקטורת" הוא טקסט יהודי קדום, הנאמר כחלק מתפילות היום, בבוקר (בתפילת שחרית) ובצהריים (בתפילת מנחה). משמעותו של "פיטום הקטורת" היא תיאור מפורט של הקטורת שהייתה מוגשת בבית המקדש מדי יום, כחלק מרכזי בעבודת הכהנים.

המילה "פיטום" משמעותה פירוט והכנת תערובת (מלשון "פטם"), והכוונה כאן היא לתערובת בשמים מיוחדת שהיתה נשרפת על המזבח בבית המקדש.

הרקע ההיסטורי:

הקטורת היתה אחת המצוות החשובות ביותר בבית המקדש. מדי בוקר וערב היו הכהנים נכנסים למזבח הזהב שבתוך ההיכל ומבעירים את הקטורת, שהיתה מפיצה ריח נעים וייחודי. הקטורת סימלה את הקשר העמוק בין עם ישראל לבין אלוהים, ואת הרצון לקרבה רוחנית אליו.

מרכיבי הקטורת:

הטקסט מפרט את אחד-עשר הסממנים (הרכיבים) של הקטורת:

1. הצרי
2. הציפורן
3. החלבנה
4. הלבונה
5. מור
6. קציעה
7. שיבולת נרד
8. כרכום
9. קושט
10. קלופה
11. קינמון

הסממנים האלה היו מעורבבים יחד ביחסים מדויקים, כפי שהועבר במסורת.

משמעותו הסמלית והרוחנית:

ל"פיטום הקטורת" מיוחסות משמעויות רוחניות עמוקות ביהדות:

• הגנה רוחנית: חז"ל ייחסו לקטורת סגולה מיוחדת לשמירה והגנה מפני מזיקים, פורענויות ומחלות. מכאן המנהג לומר אותה בימי צרה וקושי.
• אחדות העם: שילוב החלבנה (שהריח שלה אינו נעים לבדה) עם שאר הסממנים מייצג את הרעיון של קבלת כלל ישראל, כולל אלו שנתפסים כרוחנית חלשים יותר, וכי אחדות העם מחזקת את כולם יחד.
• טיהור רוחני: הקטורת מסמלת את ניקיון הלב והנפש ואת רצונו של האדם לטהר את נשמתו.

כיצד ומתי אומרים את פיטום הקטורת?

• "פיטום הקטורת" נאמר בדרך כלל בסוף תפילת שחרית ובתחילת תפילת מנחה.
• נאמר במתינות, מתוך הקפדה על דיוק וקריאה מתוך כתב, מאחר ולפי המסורת, הקריאה עצמה נחשבת לתחליף של הקרבת הקטורת ממש.

מנהגים וסגולות:

• רבים נוהגים לקרוא את פיטום הקטורת מתוך קלף או מתוך ספר מדויק, כדי להבטיח את הדיוק ולזכות בסגולות המיוחסות לו.
• קיים מנהג לקרוא אותו גם בזמנים מיוחדים או במצבי סכנה ומשבר, בגלל הכוח המיוחס לו בהגנה רוחנית.

סיכום:

"פיטום הקטורת" הוא חלק חשוב מהתפילה, המחבר בין זיכרון עבודת המקדש לבין תפילה אישית להגנה, טיהור רוחני, ואחדות בעם ישראל. קריאתו היומית מזכירה את הקשר הנצחי בין האדם לאלוהים, ומעניקה תחושה של הגנה, שלווה וקירבה רוחנית.

תהילים