פִרְקָא תִּנְיָינָא דִּיקְנָא (אד"ר מן דף קל"א עד קל"ה) מְהֵימָנוּתָא. (דיקנא) לָא אַדְכַּר בְּגִין דְּהִיא יַקִירוּתָא דְּכֹלָּא מֵאֻדְנִין נַפְקַת, בְּסָחֲרָנָהָא דְּבֹּסִיטָא, סָלִיק וְנָחִית חוּטָא חִוְורָא. בִּתְלֵיסָר מִתְפְּרַשׁ.
בְּיָקִירָא דִּבְיָקִירוּתָא הַהִיא, כְּתִיב (ירמיהו ב׳:ו׳) לא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלָא יָשַׁב אָדָם שָׁם. אָדָם (ויקרא מ"ח ע"א) לְבַר הוּא. אָדָם לָא כָּלִיל הָכָא. כָּל שֶׁכֵּן אִישׁ. בִּתְלֵיסָר נְבִיעִין מַבּוּעִין מִתְפָּרְשָׁן, אַרְבַּע בִּלְחוֹדוֹי אִסְתָּמָרוּ. תִּשְׁעָה אַשְׁקְיוּן לְגוּפָא. (נ"א לגנתא).
(תיקונא קדמאה) מִקָּמֵי פְּתִחָא דְּאֻדְנִין, שָׁאֲרִי יָקִירוּ לְאִתְתָּקָן, (תניינא) נָחִית בִּשְׁפִּירִי בְּרֵישָׁא דְּשִׂפְוָון. מֵהַאי רֵישָׁא לְהַאי רִישָׁא קָאִים. (תליתאה) אָרְחָא דְּנָפִיק תְּחוֹת תְּרֵין נוּקְבִין דְּפַרְדַּשְׂקָא, לְאַעְבְרָא חוֹבָה, דְּכְתִּיב (משלי י״ט:י״א) וְתִפְאַרְתּוֹ עֲבוֹר עַל פָּשַׁע. (רביעאה) תְּחוֹת שִׂפְוָון אַסְחַר שַׂעֲרָא לְרִישָׁא אַחֲרָא. (חמישאה) אָרְחָא אַחֲרָא נָפִיק תְּחוֹתוֹי. (שתיתאה) חָפֵי תַּקְרוּבְתָּא דְּבוּסְמָא, לְרֵישָׁא דִּלְעֵילָּא. (שביעאה) תְּרֵין תַּפּוּחִין אִתְחָזוּן לְאַנְהָרָא בּוּצִינִין. (תמינאה) מַזָּלָא דְּכֹלָּא, תַּלְיָיא עַד לִבָּא, בֵּיהּ תַּלְיָין עִלָּאִין וְתַתָּאִין.
(תשיעאה) אִינּוּן דְּתַלְיָין לָא נָפְקִין דָּא מִן דָּא. (עשיראה) חַפְיָין זְעִירִין עַל גְּרוֹנָא (חד סר) דְּיָקִירוּ. רַבְרְבִין, מִתְשַׁעֲרִין בְשִׁיעוּרָא שְׁלִים. (תריסר) (וכד) שִׂפְוָון אִתְפְּנוּן מִכָּל סִטְרִין, זַכָּאָה לְמַאן דְּנָשִׁיק מֵאִינּוּן נְשִׁיקִין. (תליסר) בְּהַהִיא מַזָּלָא דְּכֹלָּא נַגְדִּין תְּלֵיסַר מְשִׁיחִין דְּאֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא. כֹּלָּא בְּהַאי מַזָּלָא שְׁכִיחַ, וְסָתִים.
בְּזִמְנָא דְּמָטָא תִּשְׁרֵי, יַרְחָא שְׁבִיעָאָה, מִשְׁתַּכְחֵי (ירחי) אִלֵּין תְּרֵיסַר (ס"א תליסר) בְּעַלְמָא עִלָּאָה וּמִתְפַּתְּחֵי תְּרֵיסַר (ס"א תליסר) תַּרְעֵי דְּרַחֲמֵי, בְּהַהוּא זִמְנָא (ישעיה נה) דִּרְשׁוּ יְיָ' בְּהִמָּצְאוֹ כְּתִּיב.
(בראשית א׳:י״א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי וְגוֹ', הַיְינוּ דְּכְתִּיב (ויקרא ט״ז:ל״א) וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב. (בהאי זמנא) (דברים ג׳:כ״ד) אֲדֹנָי ידו"ד אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְךָ אֶת גָּדְלְךָ. יהו"ה שְׁלִים בְּסִטְרוֹי. וְהָכָא בִּרְחִישׁוּתָא דָּא דְּאַרְעָא, לָא שְׁלִים.
יְהִ"י לָא כְּתִיב, קָרֵינָן יוֹ"ד עִלָּאָה יוֹ"ד תַּתָּאָה, וַיִּיצֶר י' עִלָּאָה י' תַּתָּאָה, (יהי) י' עִלָּאָה, י' תַּתָּאָה. ה' בְגַוַויְיהוּ. כְּלָלָא דִּשְׁלִימוּ. שְׁלִים, וְלָא לְכָל סְטָר. אִתְּעֲקָר מֵהַאי אֲתָר שְׁמָא דָּא, וְאַשְׁתִּיל בְּאַחֲרָא, כְּתִיב וַיִּטַּע יְיָ' אֱלהִים.
ה ' בֵּין יוֹ"ד לְיוֹ"ד דִּיְהִ"י, נָשְׁבָא דְּפַרְדַּשְׂקָא דְעַתִּיקָא, לִזְעִירָא דְּאַנְפִּין בְּלָא רוּחָא לָא אִתְקְיָּים. בְּהֵ"א, אִשְׁתָּכְלַל הֵ"א עִלָּאָה הֵ"א תַּתָּאָה, דְּכְתִּיב (ירמיהו א׳:ו׳) אֲהָהּ אֲדֹנָי אֱלהִים.
בְּקִיטְפוֹי דְּקַטְפִין, (צרירא) בְּרוּחָא דְּמַתְקְלִין, יה"ו. י' עִלָּאָה דְּאִתְעַטָּר בְּקִטְרָא (ס"א בעטרא) דְעַתִּיקָא, הוּא קְרוּמָא עִלָּאָה דְּאִזְדְּכַךְ וְסָתִים. הֵ"א עִלָּאָה, דְּאִתְעַטָּר בְּרוּחָא דְּנוּקְבִין דְּפַרְדַּשְׂקָא, דְּנָפִיק לְאַחֲיָיא. ו' עִלָּאָה, בּוֹצִינָא דְּקַרְדִּינוּתָא דְּאִתְעַטָּר בְּסִטְרוֹי, (ס"א בעטרוי) מִתְפַּשְּׁטָן אַתְוָון לְבָתַר, וְאִתְכְּלָלוּ בִּזְעֵירָא דְּאַפִּין. כְּמָה דְּשַׁרְיָא בְּגוּלְגֹלְתָא, אִשְׁתַּכְּחוּ מִתְפַּשְּׁטָן בְּכָל גּוּפָא, לְשַׁכְלְלָא כֹּלָּא. בַּעֲמָר נְקֵא. כַּד תָּלֵי תַּלְיָין אִלֵּין אַתְוָון. כַּד אִתְגְּלֵי לִזְעֵירָא מִתְיַישְּׁבָן בֵּיהּ אִלֵּין אַתְוָון, וְאִתְקְרֵי בְּהוֹן.
יוֹ"ד דְּעַתִּיקָא סָתִים בְּעִטְרוֹי, בְּגִין שְׂמָאלָא אִשְׁתְּכַח ה"ה אִתְפְּתַח בְּאַחֲרָא וְאִינְקִיב בִּתְרֵין נוּקְבִין, וְאִשְׁתְּכַח בְּתִקוּנִין. וָ"ו אִתְפְּתַח בְּאַחֲרָא, דִּכְתִּיב, (שיר השירים ז׳:י׳) הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים. בְּבוּצִינָא דְּקַרְדִּינוּתָא לִמְכַסְיָא פִּתְחָא.
ו' לְעֵילָּא ו' לְתַתָּא, ה' לְעֵילָּא ה' לְתַתָּא. י' לְעֵילָּא וּבָהּ לָא אִשְׁתָּתַּף אַחֲרָא, וְלָא סָלִיק בַּהֲדָהּ, בַּר רְמִיזָא דְּרָמִיז כַּד אִתְגַּלְּיָין תְּרֵין (באורייתא) וּמִתְחַבְּרָן בְּחַד דַּרְגָּא, חַד רִגְּשָׁא בְּגִין לְאִתְפָּרְשָׁא, ו"ד כְּלִילָן בְּיוֹ"ד וַוי כַּד אִסְתַּלָּק הַאי, וְאִתְגַּלְיָין.
אִינּוּן בּוּסְמִין דְּטִיפְסָא שְׁרִיקִין, דְּעַבְרֵי (ס"א עבד) לָא מִתְעַכְּבָא בְּדוּכְתָּא, וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב. בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ. אִם תַּגְבִּיהַ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ.
וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא. אֵימָתַי, כַּד שְׁמָא אִתְנְטַע. וּכְדֵין אֲוִירָא נָפִיק, וְנִצוֹצָא אִזְדָּמָן. (תיקונא קדמאה דרישא) חַד גּוּלְגַלְתָּא אִתְפָּשָּׁט בְּסִטְרוֹי, טַלָּא מָלֵּי עָלָהּ, דִּתְרֵי גְּוָונֵי.
תְּלַת חַלָלִּין דְּאַתְוָון רְשִׁימִין, אִתְגַּלְּיָין בֵּיהּ. (תליתאה) אוּכָמִין (ס"א כעורבא) כְּעַרְבָאָה תַּלְיָין עַל נוּקְבִין עֲמִיקִין, דְּלָא יָכִיל לְמִשְׁמַע יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. הָכָא חַד אָרְחָא לְעֵילָּא דָּקִיק.
(רביעאה) מִצְחָא דְּלָא נָהִיר, קְטָטוּתָא דְּעָלְמָא. בַּר כַּד רַעֲוָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ. (חמישאה) עַיְינִין דִּתְלַת גְּוָונֵי, לְמִרְתַּת קָמַיְיהוּ אִתְסְחָן בְּחֲלָבָא דְּנָהִיר. כְּתִיב (ישעיהו ל״ג:כ׳) עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלַיִם נָוְה שַׁאֲנָן, וּכְתִיב (ישעיהו א׳:כ״א) צֶדֶק יָלִין בָּה. נָוֶה שַׁאֲנָן, עַתִּיקָא דְּסָתִים, עֵינְךָ כְּתִיב.
(שתיתאה) חוֹטָמָא פַּרְצוּפָא דִּזְעֵירָא, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא. תְּלַת שַׁלְהוֹבִין מִתּוֹקָדִין בְּנוּקְבוֹי. (שביעאה) דַּרְגָּא עֲקִימָא, לְמִשְׁמַע טָב וּבִישׁ.
כְּתִיב (ישעיהו מ״ב:ח׳) אֲנִי יְיָ' הוּא שְׁמִי. וּכְתִיב (דברים לכ) אֲנִי אֲמִית וַאֲחֲיֶּה. וּכְתִיב (ישעיהו מ״ו:ד׳) וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבּוֹל. (קל"ד ע"ב) (תהלים ק) הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ. (איוב כ״ג:י״ג) וְהוּא בְּאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ. הוּא אִקְרֵי מַאן דְּסָתִים וְלָא שְׁכִיחַ, הוּא מַאן דְּלָא אִזְדָּמָן לְעֵינָא. הוּא מַאן דְּלָא אִקְרֵי בִּשְׁמָא.
(ה"א ה"י) א' כָּלִיל (הוא') ו'. ו' כָּלִיל א' וְלָא כָּלִיל ה"ו. (ס"א ה"י) א' אָזִיל לְאָלֶף. אל"ף אָזִיל ליו"ד, יו"ד אָזִיל ליו"ד, דְּסָתִים מִכָּל סְתִימִין, דְּלָא מִתְּחַבְּרָן בֵּיהּ ו"ד. וַוי כַּד לָא נָהִיר י' בו"ד.
כַּד אִסְתַּלָּק י' מִן ו"ד בְּחוֹבֵי עָלְמָא, עֶרְיָיתָא דְּכֹלָּא אִשְׁתְּכַח, עַל דָּא כְּתִיב (ויקרא י״ח:ח׳) עֶרְוַת אָבִיךָ לא תְגַלֵּה. וְכַד אִסְתָּלִיק יוֹ"ד מִן הֵ"א, עַל דָּא כְּתִיב וְעֶרְוַת אִמְּךָ לא תְגַלֶּה אִמְּךָ הִיא לֹא תְגַלֵּה עֶרְוָתָהּ. אִמְּךָ הִיא וַדַּאי, (משלי ב׳:ג׳) כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא וְגוֹ'.
הפרק הזה עובר מן סוד ה“מתקלא” של הפרק הראשון אל סוד הדיקנא – הזקן העליון. אבל חשוב להבין מיד: הזקן כאן אינו תיאור גופני פשוט. הזוהר משתמש באיברי הפנים, בגולגולת, באוזניים, בשערות, בעיניים, בחוטם ובפה כשפה סמלית. זו שפה שמנסה לתאר כיצד הרחמים העליונים יורדים מן המקום הנסתר ביותר אל המציאות, דרך צינורות דקים, מדודים, מכוסים ומאוזנים. לכן הפרק נקרא כאן “דיקנא מהימנותא” – זקן האמונה, או זקן הנאמנות. זו לא אמונה במובן שטחי של דעה או רעיון, אלא אמונה ככוח מחזיק, כוח שמאפשר לעולם לעמוד גם כשהוא חסר, שבור, מבולבל או נתון בדין.
הזקן העליון, לפי הקטע הזה, הוא “יקירותא דכולא” – היקרות של הכול. כלומר, הוא אינו פרט צדדי במבנה העליון, אלא אחת מדרכי הגילוי החשובות ביותר של הרחמים. הזקן יוצא כביכול מאזור האוזניים, יורד סביב הפנים, ומתפשט באמצעות חוט לבן שעולה ויורד. הלובן כאן הוא סמל לרחמים, לניקיון, לחסד, לעדינות, להמתקה של הדין. השערות הלבנות אינן “שיער” במובן הרגיל, אלא צינורות דקים מאוד של שפע. כמו שערה שהיא דקה ועדינה, כך גם ההארה שבאה מן המקום העליון ביותר אינה יורדת בבת אחת ובעוצמה שיכולה לשבור, אלא דרך קווים דקים, מדודים, מצומצמים ומותאמים לכלים שלמטה.
כאשר נאמר שהדיקנא “בתליסר מתפרש”, הכוונה היא שהיא מתפרשת לשלוש עשרה בחינות או שלושה עשר תיקונים. אלה מוכרים בקבלה כשלוש עשרה תיקוני דיקנא, המקבילים בעומקם לשלוש עשרה מידות הרחמים. כלומר, הרחמים האלוהיים אינם מופיעים רק כרגש כללי של חמלה, אלא כמערכת מורכבת מאוד של ערוצים: מחילה, נשיאה, הארה, המתנה, פתיחת שערים, מעבר על פשע, הסתרת הדין, נתינת חיים, תיקון הקשר בין עליונים ותחתונים. הרחמים כאן אינם חולשה. הם סדר עליון מאוד, מדויק מאוד, שמסוגל להחזיק את הדין בלי לבטל אותו, ולהמתיק אותו בלי למחוק את המציאות.
הזוהר אומר על המקום הזה: “לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם.” כלומר, יש כאן מדרגה כל כך נסתרת, עד שאפילו “אדם” ו“איש” אינם כלולים בה כפי שהם. בשפה הקבלית, “אדם” הוא כבר מבנה, פרצוף, צורה של התגלות. אבל כאן מדובר במדרגה שלפני ההתגלות הרגילה, מקום שהוא יקר מן היקרות, נסתר מן הנסתרות. לכן לא “איש” עובר שם ולא “אדם” יושב שם. זהו רובד שאינו נתפס בתודעה רגילה. אין בו עדיין אדם כמי שמבין, מגדיר, קולט ומסביר. הוא קודם לכל זה.
ומשם, מתוך אותו מקום שאינו נגיש, יוצאים שלושה עשר נביעים ומבועים. זו תמונה יפה מאוד: הרחמים אינם מוצגים כאבן מוצקה, אלא כמעיינות. הם נובעים. הם חיים. הם זורמים. הם אינם ניתנים להחזקה מלאה, אבל אפשר לשתות מהם. הזוהר אומר שארבעה מן המבועים נשמרו לעצמם, ותשעה משקים את הגוף, או לפי נוסח אחר את הגן. כלומר, לא כל הרחמים מתגלים. יש רחמים שנשארים בשורש, מכוסים, עליונים, בלתי נמסרים במלואם. ויש רחמים שכן יורדים אל הגוף, אל הגן, אל מערכת החיים, כדי להשקות, לקיים, לרכך ולהחיות.
במובן הנפשי, אפשר לומר שלא כל עומק של חסד מתגלה לאדם מיד. יש חסד שנשאר נסתר. אדם יכול לעבור תקופה קשה ולא להבין איפה הרחמים. הוא רואה רק מעט מים שמגיעים אליו, אבל אינו רואה את ארבעת המעיינות העליונים שנשארים בשורש. הזוהר מלמד שיש תמיד יותר רחמים ממה שנראה לעין. חלקם יורדים אל החיים בפועל, וחלקם נשמרים במקומות עליונים יותר, עד שהאדם או העולם יהיו מוכנים לקבל אותם.
אחר כך הקטע מפרט את התיקונים של הדיקנא. הוא מתחיל מן האזור שלפני פתחי האוזניים. האוזן בקבלה קשורה לשמיעה, והשמיעה עמוקה מן הראייה. ראייה תופסת צורה חיצונית, אבל שמיעה קולטת עומק, קול, כוונה, תנועה נסתרת. לכן תחילת הדיקנא סמוכה לאוזניים. הרחמים מתחילים במקום שבו יש שמיעה. מי שאינו שומע באמת אינו יכול לרחם באמת. רחמים אמיתיים מתחילים לא מן הרצון לפתור מיד, אלא מן היכולת לשמוע את מה שהאחר אומר ואת מה שהוא אינו מצליח לומר.
משם יורד השפע אל השפתיים. השפתיים הן גבול הדיבור. הן המקום שבו הפנים הופכות לקול, שבו הפנימיות מתחילה לצאת החוצה. לכן הדיקנא מגיעה אל ראש השפתיים ועומדת מצד לצד. יש כאן רמז לכך שהרחמים צריכים לשמור גם על הדיבור. דיבור ללא רחמים יכול להרוס. אמת ללא שפה מתוקנת יכולה להיות פוגענית. אבל כאשר הדיבור מוקף בשערות הדיקנא, כלומר עטוף בצינורות של רחמים, הוא נעשה דיבור שמתקן ולא דיבור ששובר.
התיקון השלישי מתואר כדרך היוצאת מתחת לשני נקבי החוטם, כדי להעביר חטא, ועל זה מובא הפסוק “ותפארתו עבור על פשע.” החוטם הוא מקום הנשימה, והריח, וגם מקום חרון האף. בקבלה, האף יכול לרמוז לדין, לכעס, להתעוררות אש. אבל כאן נפתחת מתחתיו דרך שמטרתה להעביר חטא. כלומר, הרחמים יודעים לעבור דווקא במקום שבו היה יכול להתעורר דין. מתחת לאף, מתחת לאפשרות של חרון, נפתחת דרך של מחילה. זה עומק הפסוק “עבור על פשע” – לא משום שאין פשע, אלא משום שיש מדרגה שמסוגלת לעבור מעליו, לא להיתקע בו, לא להפוך אותו לזהות הסופית של האדם.
זו נקודה עצומה לחיים. יש אנשים שנתקעים בחטא של אדם אחר, או בטעות של עצמם, כאילו היא כל האדם. הרחמים של הדיקנא מלמדים אחרת: יש דרך שעוברת מתחת לאף, מתחת לדין, ומאפשרת לאדם לא להיות מוגדר רק לפי נפילתו. הרחמים אינם אומרים שאין אחריות. הם אומרים שיש אפשרות לעבור דרך האחריות אל תיקון, ולא להישאר בכלא של האשמה.
בהמשך מתוארים השערות שמתעגלות מתחת לשפתיים, דרך נוספת היוצאת מתחתיהן, וכיסוי של מקום הבושם. הבושם כאן הוא סמל לעידון, לריח טוב, להארה עדינה שמפיצה השפעה בלי רעש. כשאדם נכנס לחדר עם ריח טוב, לא צריך להסביר. הנוכחות מורגשת. כך גם הרחמים העליונים. הם לא תמיד באים כהכרזה. לפעמים הם כמו בושם: נוכחות שממתיקה את האוויר. הדיקנא מכסה את מקום הבושם, כלומר שומרת על העידון שלא יהיה חשוף מדי, שלא יאבד את קדושתו.
אחר כך מופיעים שני התפוחים – שתי הלחיים – שנראים כדי להאיר את המאורות. הלחיים הן מקום של פנים רכות יותר, מקום שבו מתגלה חן, בושה, חיוך, אור הפנים. כאשר הלחיים מאירות, הפנים אינן רק מבנה של דין ושכל, אלא של חיבה. לכן שני התפוחים מאירים את הנרות או המאורות. הם מגלים שהרחמים אינם רק מחילה משפטית, אלא גם הארת פנים. יש הבדל בין מי שסולח לך מתוך קור לבין מי שמאיר לך פנים. הזוהר מדבר על רחמים שמחזירים אור לפנים.
התיקון השמיני מכונה “מזלא דכולא” – המזל של הכול, התלוי עד הלב, ובו תלויים עליונים ותחתונים. צריך להיזהר כאן: “מזל” אינו רק אסטרולוגיה במובן הפשוט. בקבלה “מזלא” הוא לשון נוזל, נוזל שפע, טפטוף עליון, צינור של השפעה. זהו השפע היורד מן הדיקנא ומגיע עד הלב. הלב הוא מרכז החיים הפנימי, מקום הרצון, הרגש, הכאב, האהבה והיראה. כאשר המזל העליון מגיע עד הלב, הרחמים אינם נשארים בראש, בשכל או במדרגות עליונות, אלא נוגעים במרכז הרגשי של ההוויה.
זו אולי אחת הנקודות היפות ביותר בפרק: עליונים ותחתונים תלויים באותו מזל. כלומר, מה שקורה בלב אינו עניין קטן. הלב הוא מקום שבו עליונים ותחתונים נפגשים. כשאדם מתפלל באמת, נשבר באמת, מתרכך באמת, אוהב באמת, סולח באמת – הוא אינו פועל רק פסיכולוגית. הוא נוגע בצינור של שפע. הוא מאפשר למזל העליון להגיע עד המקום שבו החיים מרגישים את עצמם.
בהמשך נאמר שהתלויים אינם יוצאים זה מזה. כלומר, יש שערות או צינורות שאינם נפרדים זה מזה. הם תלויים יחד, קשורים יחד, יוצרים רצף. זה מלמד שהרחמים אינם פעולה בודדת. מחילה, הארה, נשימה, דיבור, הארת פנים, לב, שפע – כל אלה אינם חלקים נפרדים לגמרי, אלא מערכת אחת. כאשר אדם מקבל רחמים אמיתיים, זה אינו מתבטא רק בפרט אחד. זה יכול לשנות את הנשימה שלו, את הדיבור שלו, את הפנים שלו, את הלב שלו, את הדרך שבה הוא עומד בעולם.
התיקון העשירי והאחד עשר מדברים על שערות קטנות המכסות את הגרון ועל שערות גדולות הנמדדות בשיעור שלם. הגרון הוא מעבר בין הראש לגוף, בין מחשבה לדיבור, בין נשימה לקול. לכן כיסוי הגרון משמעותי מאוד. לא כל מה שנמצא בראש צריך לרדת מיד אל הפה. יש מעבר, ויש שמירה על המעבר. אדם שיש לו תיקון בגרון יודע לא לומר הכול בבת אחת. הוא יודע לתת לדברים לעבור דרך מידה, דרך נשימה, דרך עיבוד. גם כאן חוזר סוד המתקלא מן הפרק הקודם: הכול נמדד בשיעור שלם.
אחר כך הזוהר אומר שכאשר השפתיים מתפנות מכל הצדדים, אשרי מי שנושק מאותן נשיקות. הנשיקה בקבלה היא סמל לחיבור פנימי מאוד, לאיחוד של רוח ברוח, דיבור בדיבור, נשימה בנשימה. נשיקה אינה רק מגע חיצוני, אלא חיבור של פנימיות. כשהשפתיים פנויות, כשהדיבור נקי, כשהרחמים מקיפים את הפה, אז הנשיקה היא לא תאווה גסה אלא התקשרות מתוקנת. זו נקודת מגע שבה העליון והתחתון יכולים להתקרב בלי שבירה.
התיקון השלושה עשר מחזיר אותנו אל המזל הגדול: באותו מזל נמשכים שלושה עשר משיחים של אפרסמון טהור. אפרסמון הוא בושם יקר, סמל לריח עליון, לעונג, להמתקה, לסוד המשיחה. “משיחין” כאן קשור גם למשיחה, לא רק לדמות המשיח. זהו שמן או בושם של תיקון. הכול נמצא במזל הזה, אבל גם סתום בו. כלומר, השפע העליון ביותר גם מגלה וגם מסתיר. הוא נותן חיים, אבל אינו נחשף עד תומו. הוא מורגש, אבל לא נאחז.
מכאן עובר הקטע אל חודש תשרי, החודש השביעי. בזמן שמגיע תשרי, נאמר שנפתחים שערי רחמים בעולם העליון, ועל הזמן הזה נאמר “דרשו ה’ בהמצאו.” תשרי הוא זמן של דין ורחמים יחד. ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות – כל אלה הם תנועות של חשבון, חזרה, כיסוי, סליחה ושמחה. הזוהר קושר את תשרי לשלושה עשר תיקוני הדיקנא, מפני שדווקא בזמן הדין נפתחים שערי הרחמים. זה עומק גדול: הרחמים אינם באים במקום הדין בלבד, אלא נפתחים בתוך תקופת הדין, כדי שהדין לא יישאר דין קשה אלא יהפוך להזדמנות לתיקון.
הפסוק “תדשא הארץ דשא” מופיע כאן בהקשר מפתיע. הארץ מצמיחה דשא, עשב ועץ פרי. אבל הזוהר קורא את זה לא רק כתיאור טבעי, אלא כסוד של התעוררות הארץ לאחר שניטע בה השם. הארץ, שהיא המלכות, הכלי, המקום התחתון, אינה יכולה להצמיח מעצמה בלי שהשם האלוהי יינטע בה. כאשר השם ניטע בארץ, היא מוציאה דשא. כלומר, כאשר החיות העליונה נכנסת אל הכלי התחתון, המציאות מתחילה להצמיח.
זה נכון גם באדם. יש בתוכנו “ארץ” – גוף, נפש, חיים מעשיים, פרנסה, משפחה, כאב, חוסר, יומיום. לפעמים הארץ הזו יבשה. היא אינה מצמיחה. האדם יודע רעיונות, לומד, מתפלל, מבין, אבל בפועל אין צמיחה. הזוהר אומר: הארץ מוציאה דשא רק כאשר השם ניטע בה. כלומר, רק כאשר האור העליון אינו נשאר רעיון, אלא נשתל ממש בתוך החיים. לא מספיק לדעת שיש אלוקות. צריך שהיא תישתל באדמה שלך – בהרגלים, בדיבור, באכילה, בגבולות, ביחסים, בסבלנות, ברחמים עצמיים.
בהמשך מופיע סוד האותיות של “יהי” ושל “וייצר”. הזוהר מדבר על יוד עליונה ויוד תחתונה, ועל האות הא באמצע. היוד היא נקודה. היא זרע. היא חכמה מרוכזת. כאשר יש יוד עליונה ויוד תחתונה, יש קשר בין נקודת שורש עליונה לבין נקודת שורש תחתונה. ההא שביניהן היא מרחב, נשימה, רחם, פתיחה. זהו כלל של שלמות, אבל לא שלמות שמופיעה בכל צד באופן מלא. יש כאן שלמות חלקית, שלמות בתהליך, שלמות שעדיין צריכה לעבור נטיעה במקום אחר.
לכן נאמר שהשם הזה נעקר ממקום זה ונשתל באחר, ועל כך כתוב “ויטע ה’ אלהים.” הנטיעה היא סוד גדול. נטיעה פירושה לקחת משהו ממקום אחד ולהכניס אותו באדמה אחרת, כדי שיגדל שם בצורה חדשה. השם העליון אינו נשאר רק במקומו העליון. הוא נשתל בעולם. אבל נטיעה דורשת זמן. זרע שנשתל אינו הופך לעץ מיד. גם כאשר השם נשתל באדם, הוא צריך זמן להכות שורש, לקבל מים, לעבור עונות, לעמוד ברוחות, ורק אחר כך להצמיח פרי.
האות הא שבין יוד ליוד קשורה לנשימה היוצאת מן נקבי החוטם של עתיקא אל זעיר אנפין. זעיר אנפין, שהוא הפרצוף המתגלה יותר, אינו מתקיים בלי רוח. זו אמירה עמוקה מאוד: גם המבנה האלוהי המתגלה, וגם האדם התחתון, אינם יכולים להתקיים בלי נשימה. בלי רוח אין קיום. הרוח כאן היא לא רק אוויר, אלא חיות, נשמה, תנועה פנימית. לכן ההא, שהיא אות נשימתית, נעשית המקום שבו ההא העליונה וההא התחתונה משתכללות זו בזו.
לאחר מכן הזוהר מתאר את שם יה"ו בתוך רוח המאזניים. היוד העליונה מתעטרת בעטרה של עתיקא, והיא הקרום העליון המזוכך והסתום. ההא העליונה מתעטרת ברוח היוצאת מנקבי החוטם כדי להחיות. הו"ו העליונה קשורה לבוצינא דקרדינותא, אותה הארה קשה או גבולית, שמתפשטת אחר כך באותיות ונכללת בזעיר אנפין. שוב חוזר אותו מבנה: ראש, נשימה, גבול, התפשטות, גוף. האותיות אינן רק סימנים כתובים. הן כוחות חיים שמתיישבים בפרצוף, מתפשטים בכל הגוף ומשכללים את הכול.
כמו שבאדם המחשבה מתחילה בראש אבל חייבת להתפשט בגוף כדי להפוך לחיים, כך גם בסוד העליון. האותיות מתחילות בגולגולת, במקום העליון והנסתר, אבל אחר כך הן מתפשטות בכל הגוף. אם רעיון נשאר בראש, הוא עדיין לא חי. אם אמונה נשארת במילים, היא עדיין לא נשתלה. אם אהבה נשארת בכוונה, היא עדיין לא נעשתה מעשה. התיקון הוא שהאותיות יישבו בגוף. שהשם יופיע בכל המערכת.
הקטע ממשיך ומדבר על היוד של עתיקא הסתומה בעטרותיה, על ההא שנפתחת במקום אחר ונחקקת בשני נקבים, ועל הוו שנפתחת גם היא. כל אלה הם תיאורים של פתיחה מבוקרת. יש נקודות שנשארות סתומות, ויש נקודות שנפתחות. יש סוד שנשמר, ויש סוד שיורד. יש פתח שמתגלה, ויש פתח שמכוסה. הזוהר מדגיש שיש צורך לכסות את הפתח באמצעות אותה הארה של גבול. כי פתח שאינו מכוסה הוא סכנה. שער פתוח מדי עלול לגרום לשפע לרדת בלי כלי, ושוב לחזור למצב של שבירה.
כאן חוזר רעיון הצניעות. הצניעות אינה רק עניין מוסרי חיצוני. היא עיקרון קוסמי. כל פתח צריך שמירה. כל גילוי צריך כיסוי. כל אור צריך גבול. כל סוד צריך לבוש. כאשר אדם מגלה יותר מדי, מוקדם מדי, בלי כלי, בלי הבשלה, הוא עלול לפגוע בעצמו ובאחרים. לכן הזוהר כל כך מזהיר מפני גילוי הפתחים, גילוי הערווה, חשיפת הסודות בלי תיקון.
בהמשך מופיעה תנועה של ו' למעלה ו-ו' למטה, ה' למעלה ו-ה' למטה, ויוד עליונה שאין אחר משתתף בה. כלומר, יש כפילות בין עליון ותחתון, בין מקור והשתקפות, בין שורש וענף. אבל היוד העליונה נשארת לבדה, בלתי משותפת, בלתי נתפסת. יש בה רמז בלבד כאשר שתיים מתגלות ומתחברות בדרגה אחת. זהו סוד גדול של ההבדל בין השורש הבלתי מושג לבין ההתגלויות שלו. אנחנו יכולים לפגוש צירופים, יחסים, אותיות, השתקפויות, אבל לא את השורש העליון כפי שהוא לעצמו.
ואז הקטע חוזר אל “והחיות רצוא ושוב.” כל ההמשכות האלה אינן עומדות במקום. הן רצות ושבות. יש תנועה מתמדת של עלייה וירידה, גילוי והסתר, קרבה וריחוק. הזוהר מביא גם את הביטוי “ברח לך אל מקומך” ואת הפסוק על מי שמגביה כנשר ושם קינו בין כוכבים, ומשם יורידוהו. זהו לימוד חריף נגד גאווה רוחנית. גם אם אדם עולה מאוד, גם אם הוא מרגיש שהוא נגע בכוכבים, עליו לזכור את מקומו. העלייה חייבת להיות עם ענווה. בלי ענווה, העלייה עצמה הופכת לנפילה.
זה רלוונטי מאוד ללימוד קבלה ולכל עבודה רוחנית. אדם עלול ללמוד סודות גבוהים, אותיות, פרצופים, ספירות, שמות, תיקונים – ולחשוב שהוא כבר “למעלה”. הזוהר אומר: גם החיות רצות ושבות. גם העליון חוזר למקומו. אל תישאר בגובה מתוך גאווה. אל תחשוב שהשגתך מבטלת את הצורך בענווה, גוף, מוסר, אחריות וגבול. מי שמגביה את עצמו בלי תיקון, מורידים אותו. מי שעולה וחוזר באיזון, נעשה כלי.
ואז נאמר: “ותוצא הארץ דשא. אימתי? כד שמא אתנטע.” הארץ מוציאה דשא כאשר השם ננטע. זו חזרה לנקודה המעשית ביותר: כל הסודות העליונים של הדיקנא, האותיות, הנשימה, הגולגולת והרחמים צריכים להגיע בסוף לארץ שמוציאה דשא. אם אין צמיחה בארץ, משהו עדיין לא הושלם. התכלית של הסוד אינה להישאר למעלה, אלא להצמיח חיים למטה. הסוד האמיתי ניכר בכך שהוא מגדיל חיים, מוסיף רכות, פותח לב, מרפא דיבור, מאיר פנים, ומאפשר לאדם להיות יותר מתוקן בעולם.
בהמשך מתואר שוב הראש: גולגולת אחת שמתפשטת לצדדיה, טל מלא עליה בשני גוונים, ושלושה חללים שבהם רשומות אותיות. הגולגולת היא הראש של זעיר אנפין, אבל היא מקבלת מן העליון. הטל מסמל חיות, תחייה ושפע עדין. שני הגוונים מרמזים למתח בין חסד ודין, או בין שתי בחינות של הארה. שלושת החללים הם כמו מרחבי תודעה פנימיים שבהם האותיות נרשמות. כלומר, לפני שהדיבור יוצא, לפני שהשם מתגלה, יש חללים פנימיים שבהם נרשמים הכוחות.
אחר כך נאמר שיש שערות שחורות כעורב התלויות על נקבים עמוקים, וששם אין הימין והשמאל יכולים לשמוע. השחור כאן שונה מן הלובן של הדיקנא העליונה. הוא שייך למדרגה נמוכה יותר, לזעיר אנפין, שבה כבר יש דין, הסתר, מורכבות. הנקבים העמוקים והקושי לשמוע ימין ושמאל מצביעים על מצב שבו הכוחות אינם מאוזנים לגמרי או אינם נקלטים בפשטות. אבל גם שם יש דרך דקה למעלה. כלומר, אפילו במקום של חשכה, עומק, קושי בשמיעה והסתר, יש דרך דקה מאוד שעולה אל העליון.
המצח שאינו מאיר נקרא כאן מקום של קטטה בעולם, אלא כאשר הרצון העליון משגיח בו. המצח הוא מקום הרצון והדין. כשהמצח אינו מאיר, יש קושי, עימות, דין, התנגדות. אבל כשהרצון העליון מביט בו, הוא מתמתק. במילים פשוטות: יש מצבים שבהם האדם או העולם נמצאים במצח קשה – עקשנות, כעס, סגירות, מאבק. אבל אם נכנס לשם רצון עליון, אם יש הארה של רחמים, גם המצח הקשה יכול להשתנות. הקטטה אינה חייבת להישאר קטטה.
העיניים מתוארות כבעלות שלושה גוונים, ויש יראה מפניהן, והן נרחצות בחלב מאיר. העיניים הן השגחה, ראייה, דין וחמלה. שלושת הגוונים מרמזים לריבוי הכוחות בראייה: ראייה של חסד, ראייה של דין, ראייה של רחמים מאוזנים. החלב המאיר הוא סמל להלבנה, הזנה, רכות, אם, בינה. כלומר, גם העיניים שיכולות לעורר יראה צריכות רחיצה בחלב מאיר. גם מבט של דין צריך לעבור דרך רכות אימהית. אז הראייה אינה משמידה, אלא משגיחה.
החוטם של זעיר אנפין מופיע כדי שיכירו אותו, ובנקביו בוערות שלוש שלהבות. כאן החוטם חוזר כסמל של נשימה אבל גם של אש. בזעיר אנפין יש כבר דין מורגש יותר. שלוש שלהבות בנקבי החוטם יכולות לרמוז להתעוררות של כוח, חרון, גבורה. אבל מיד אחר כך נאמר שיש דרגה עקומה לשמוע טוב ורע. כלומר, במדרגה זו יש כבר הבחנה בין טוב ורע, יש מורכבות, יש עולם מוסרי, יש שמיעה שאינה ישרה לגמרי אלא עוברת דרך עקומות החיים.
לקראת הסוף הזוהר מביא כמה פסוקים שמדגישים את המילה “הוא”: “אני ה’ הוא שמי”, “הוא עשנו”, “והוא באחד ומי ישיבנו”. ואז הוא מסביר: “הוא” נקרא מי שסתום ואינו נמצא לעין, מי שאינו מזומן לראייה, מי שאינו נקרא בשם. כלומר, המילה “הוא” מצביעה על נסתרות. כשאומרים “הוא”, לא אומרים עדיין שם פרטי. מצביעים על נוכחות שאי אפשר לתפוס. “הוא” הוא נסתר יותר מן השמות. השם כבר נותן אחיזה. “הוא” משאיר מרחק, פליאה, רמז.
זו נקודה עמוקה מאוד באמונה. יש מדרגה שבה האדם אינו יכול לומר “אני מבין”. הוא יכול רק לומר “הוא”. יש נוכחות, אבל אין תפיסה. יש ידיעה, אבל לא הגדרה. יש השגחה, אבל לא שליטה. יש אלוקות, אבל לא אחיזה. וזה אולי שורש האמונה של הדיקנא: לא להחזיק את הסוד ביד גסה, אלא לעמוד מולו ביראה, בענווה, באמון.
בסוף הקטע מופיעה דרשה מורכבת על אותיות א', ו', י', ה', ועל כך שכאשר היוד מסתלקת מן ו"ד בגלל חטאי העולם, מתגלה ערוות הכול. וכאשר היוד מסתלקת מן ההא, על כך נאמר “ערוות אמך לא תגלה”, והאם היא ודאי בינה. זו שפה חריפה, אבל משמעותה הסמלית היא ברורה: כאשר נקודת החכמה, היוד, מסתלקת מן המבנים שמקבלים אותה, נשארת צורה בלי אור פנימי. ואז מתגלה “ערווה” – חשיפה לא מתוקנת, חיסרון, פגיעות, פירוד, גילוי של מקום שהיה צריך להישאר מכוסה.
הערווה כאן אינה רק עניין גופני. היא סמל למקום שבו הסוד נחשף בלי אור, בלי צניעות, בלי חיבור נכון. כאשר היוד נמצאת בתוך ההא, יש חכמה בתוך בינה, נקודה בתוך רחם, אור בתוך כלי. כאשר היוד מסתלקת, ההא נשארת כפתח חשוף, ככלי בלי נקודת חיים פנימית. לכן הזוהר מזהיר: אל תגלה ערוות אביך ואל תגלה ערוות אמך. כלומר, אל תפריד את הסודות העליונים מן האור שמחיה אותם. אל תחשוף את אבא ואמא – חכמה ובינה – בצורה גסה, מנותקת, חיצונית, בלי כלי של יראה וצניעות.
במישור הנפשי, אפשר לומר שכאשר החכמה הפנימית מסתלקת מן האדם, גם הדברים הקדושים ביותר עלולים להפוך לחשופים ופצועים. מילים של תורה יכולות להפוך לגאווה. רוחניות יכולה להפוך לבריחה. אהבה יכולה להפוך לתלות. אמת יכולה להפוך לאכזריות. גבול יכול להפוך לנוקשות. חסד יכול להפוך למחיקה עצמית. כל אלה הם מצבים שבהם הצורה נשארת, אבל היוד הסתלקה ממנה. יש אותיות, אבל אין נשמה. יש דיבור, אבל אין רוח. יש כלי, אבל אין אור.
לכן הפרק הזה כולו הוא המשך ישיר לפרק הראשון. בפרק הראשון למדנו שהעולם צריך מתקלא – איזון. כאן אנחנו לומדים שהאיזון הזה יורד דרך הדיקנא – דרך שלושה עשר ערוצי רחמים. הרחמים אינם רק מחילה כללית, אלא מערכת שלמה שמתחילה בשמיעה, יורדת אל הדיבור, עוברת דרך הנשימה, מאירה את הפנים, מגיעה עד הלב, שומרת על הגרון, פותחת נשיקות של חיבור, וממשיכה כבושם טהור של תיקון.
אם נסכם את הרעיון המרכזי: הפרק השני מלמד שהעולם אינו יכול להתקיים רק על דין, וגם לא על אור בלתי מוגבל. הוא צריך רחמים מדודים. הרחמים האלה באים מן המקום העליון ביותר, שאינו נתפס בשם ואינו נראה לעין. הם יורדים דרך שערות לבנות, דרך שלושה עשר תיקונים, דרך מזל עליון, דרך נשימה, דרך אותיות, דרך שם שניטע בארץ. וכאשר השם ניטע באמת, הארץ מוציאה דשא. כלומר, כאשר הרחמים העליונים מגיעים עד המציאות התחתונה, החיים מתחילים לצמוח מחדש.
ובעומק של האדם, זהו לימוד על הדרך שבה הנשמה נרפאת. קודם צריך שמיעה. אחר כך דיבור מתוקן. אחר כך נשימה. אחר כך פנים מאירות. אחר כך לב שמקבל שפע. אחר כך גרון ששומר על המילים. אחר כך נשיקה, שהיא חיבור פנימי. אחר כך נטיעה בארץ, שהיא יישום בחיים. מי שרוצה תיקון אמיתי אינו יכול להסתפק ברעיון רוחני גבוה. הוא צריך שהשם יינטע באדמה שלו. רק אז הדשא יוצא. רק אז החיים חוזרים להיות חיים.