פִּרְקָא תְּלִיתָאָה תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין יַקִּירִין אִתְמְסָרוּ לְדִיקְנָא כָּל מָה דְּאִתְטְמַּר וְלָא אִתְגַּלְיָיא עִלָּאָה וְיַקִּירָא אִשְׁתְּכַח. (והוא) והָא (ס"א דיקנא) גַּנְזֵיהּ (ס"א יקירא) קְרָא.
תִּיקוּנָא קַדְמָאָה דְּדִיקְנָא, נִימִין עַל נִימִין מִקָּמֵי פִּתְחָא דְּאֻדְנִין עַד רֵישָׁא דְּפוּמָא. (תניינא) מֵרֵישָׁא הַאי, עַד רֵישָׁא אַחֲרָא אִשְׁתְּכַח. (תליתאה) מִתְּחוֹת תְּרֵין נוּקְבִין אָרְחָא מַלְיָיא דְּלָא אִתְחַזְיָיא. (רביעאה) עַלְעִין אִתְחַפְיָּין מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא. (חמישאה) בְּהוּ אִתְחַזְּיָין תַּפּוּחִין סוּמָקִין כְּוורְדָא. (שתיתאה) בְּחַד חוּטָא תַּלְיָין אוּכָמִין תַּקִּיפִין עַד חַדּוֹי. (שביעאה) שִׂפְוָון סוּמָקִין כְּוורְדָא אִתְפְּנוּן.
(תמינאה) זְעִירִין נַחְתִּין בִּגְרוֹנָא, וּמְחַפְיָין קְדָלָא. (תשיעאה) רַבְרְבִין וּזְעִירִין כְּגִידִין (ס"א נגדין) (ס"א נחתין) בְּשִׁקּוּלָא. בְּאִלֵּין אִשְׁתְּכַח גִּיבָּר וְתַקִּיף מַאן דְּאִשְׁתְּכַח.
כְּתִיב (תהילים קי״ח:ה׳) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ. תִּשְׁעָה אָמַר דָּוִד עַד כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי, לְאַסְחֲרָא וּלְאַגָּנָא עֲלוֹי. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ. (נשא קל"ט ע"ב) תִּשְׁעָה אִלֵּין אִתְעֲקָרוּ מִשְּׁמָא שְׁלִים, וְאַשְׁתִּילוּ לְבָתַר בִּשְׁמָא שְׁלִים, דִּכְתִּיב וַיִּטַּע יְיָ' אֱלהִים. תִּקּוּנִין דְּדִיקְנָא בִּתְלֵיסָר אִשְׁתַּכְּחָן אִיהִי, דְּהִיא עִלָּאָה. תַּתָּאָה, בְּתִשְׁעָה אִתְחָזוּן. כ"ב אַתְוָון אִתְגְּלִיפוּ בְּגווַֹנֵיהוֹן (ס"א בגינהון.)
עַל הַאי, (ס"א על האי מאן דחזי בחלמיה דיקנא) חֶלְמָא דְּאָחִיד דִּיקְנָא דְּבַּר נָשׁ עִלָּאָה בִּידֵיהּ, (נ"א או דאושיט ידיה ליה אנדע דשלים במאריה) שְׁלִים בְּמָארֵיהּ. שַׂנְאִין תְּחוֹתוֹי יִכְנְעוּן. כָּל שֶׁכֵּן דִּיקְנָא עִלָּאָה דִּנְהִירָא (ס"א לתתאה) בְּתַתָּאָה, דְּעִלָּאָה רַב חֶסֶד אִקְרֵיהּ, בִּזְעֵירָא חֶסֶ"ד סְתָם, כַּד אִצְטְרִיךְ נְהִירוּ אַנְהַר וְאִקְרֵי רַב חֶסֶד. (ס"א בידיה הא מתרחיץ דהא בשלם עם מאריה ושנאוי יכנעון תחותוי ודין הוא בדיל דחזא בחלמיה כל שכן אם זכה לאודעא מה היא דיקנא עלאה דהוא נהיר לתתאה ארים עלאה רב בחסד אקרי בזעירא חסד סתם)
כְּתִיב וַיֹּאמֶר אֱלהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, כְּלוֹמַר, (נ"א ח"י י"ה) י"ה אִתְפָּשַׁט נְהִירוּ דְּדָא בְּדָא, כֹּלָּא אִתְרַחֲשׁוּן בְּזִמְנָא חֲדָא, מַיִם טָבָאן מַיִם בִּישָׁן. בְּגִין דְּאָמַר יִשְׁרְצוּ, אִתְכְּלָלוּ דָּא בְּדָא. חַיָּה עִלָּאָה, חַיָּה תַּתָּאָה. חַיָּה טָבָא. חַיָּה בִּישָׁא.
דָּבָר אַחֵר יִשְׁרְצּוּ הַמַּיִם, תַּרְגּוּם יְרַחֲשׁוּן. כְּלוֹמַר, כַּד מְרַחֲשִׁין בְּשִׂפְוָותֵיהּ פִּתְגָּמֵי צְּלוֹתָא, בְּזָכּוּתָא, וּבִנְקִיוּת דַּעְתָּא, וּבְמַיָא הֲוָה רָחִישׁ נַפְשָׁא חַיָּתָא. וְכַד בָּעֵי בַּר נָשׁ לְסַדְּרָא צְּלוֹתֵיהּ לְמָארֵיהּ, וְשִׂפְוָותֵיהּ מְרַחֲשָׁן בְּהַאי גַּוונָא מִתַּתָּא לְעֵילָּא, לְסַלְּקָא יְקָרָא דְּמָארֵיהּ, לְאֲתָר דְּשַׁקְיוּ דַּעֲמִיקוּ דְּבֵירָא, נָגִיד וְנָפִיק. לְבָתַר יָנְגִיד לְאַמְשָׁכָא מִלְעֵילָּא לְתַתָּא, מֵהַהוּא שַׁקְיָא דְּנַחֲלָא, לְכָל דַּרְגָּא ודַרְגָּא, עַד דַּרְגָּא בַּתְרָאָה לְאַמְשָׁכָא נְדָבָה לְכֹלָּא מֵעֵילָּא לְתַתָּא. לְבָתַר בָּעֵי לְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא בְּכֹלָּא, קִשְׁרָא דְּכַוָּנָה דִּמְהֵימְנוּתָא ויַעְבְּדוּן כָּל מִשְׁאַלוֹהִי, בֵּין שְׁאֶלְתָּא דְּצִּבּוּרָא, בֵּין שְׁאֶלְתָּא דְּיָחִידָא.
וּשְׁאֶלְתָּא דְּאִית לְבַר נָשׁ לְשַּׁאֲלָא מִמָּארֵיהּ, הֵן מְסוּדָרוֹת בט' גְּוָונֵי, אִית בְּאַלְפָא בֵּיתָא, וְאִית בְּאַדְכָּר מְכִילּוֹהִי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רַחוּם וְחַנּוּן וגוֹ'. אִית בִּשְׁמָהָן יַקִירָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּגוֹן אֶהְיֶה, יָהּ, יהו, אֵל, אֱלהִים, יְיָ' צְּבָאוֹת, שַׁדַּי, אֲדֹנָי. אִית בְּעֶשֶׂר סְפִירָא, כְּגוֹן: מַלְכוּת, יְסוֹד, הוֹד, נְצַּח, תִפְאֶרֶת, גְּבוּרָה, חֶסֶד, בִּינָה, חָכְמָה, כֶּתֶר. אִית בְּאַדְכָּר צַּדִּיקַיָּיא, כְּגוֹן הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים וְהַמְּלָכִים. אִית בְּשִׁירֵי וּבְתוּשְׁבַּחְתֵּי, דְּאִית בְּהוֹן קַבָּלָה אֲמִיתִּית. וְעֵילָּא מִנְּהוֹן מַאן דְּיָדַע לְתַקֵּן תִּקּוּנִין לְמָארֵיהּ, כְּדְקָא יֵאוֹת. ואִית בִּידִיעָה סַלְּקָא מִתַּתָּא לְעֵילָּא, וְאִית מַאן דְּיָדַע לְהַמְשִׁיךְ שִׁפְעָא מֵעֵילָּא לְתַתָּא.
וּבְכָל ט' גְּוָונִי אִלֵּין, צְּרִיכָא כַּוָנָה גְּדוֹלָה, וְאִי לָא עָלֵיהּ קְרָא דִּכְתִּיב, (שמואל א ב׳:ל׳) וּבוֹזַי יִקָלּוּ. וּבְכַוָונַת אָמֵן, דְּהוּא כָּלִיל תְּרֵין שְׁמָהָן יְהוָֹ"ה אֲדֹנָ"י. וְהָאֶחָד גָּנִיז טוּבֵיהּ וּבִרְכוֹהִי, בְּאוֹצָּר הַנִּקְרָא הֵיכָל, וְהוּא רָמוּז בַּפָּסוּק (חבקוק ב׳:כ׳) וה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו וּלְדָּא רָמְזּוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל טוּב הָאָדָם בְּבֵיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ב:ז׳) בְכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא, וּמְתַּרְגְמִינָן בְכָל דְּעִמִּי.
ואִי מְכַוּון בְכָל חַד וְחַד מט' גְּוָונִי כְּדְקָא יֵאוֹת, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּאוֹקִיר לִשְׁמָא דְּמָארֵיהּ לִשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא כְּתִיב כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבוֹזַי יֵקָלּוּ, אֲכַבֵּד בְּעָלְמָא דֵּין, לְקַיִּים וּלְמֶעְבַּד כָּל צָּרְכוֹי. וְיְחֶזּוּן כָּל עַמָּמֵי אַרְעָא, אֲרֵי שְׁמָא דְּה' אִתְקְרֵי עָלֵיהּ, וִידַחֲלוּן מִנִּיהּ. וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, יִזְכֵּי לְמֵיקָם בִּמְחִיצַּת חֲסִידִים, אַף עַל פִּי דְּלָא קָרֵי כָּל צּוֹרְכֵיהּ, כֵּיוָן דְּזָכָה לְאַשְׁגְּחָא יְדִיעַת מָארֵיהּ, וְאִיכְוָון בֵּיהּ כַּדְקָא יֵאוֹת.
מַאי וּבוֹזַי יֵקָלּוּ. דָּא הוּא מַאן דְּלָא יָדַע לְאַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּלְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וּלְאַמְשָׁכָא לְאֲתָר דְּאִצְּטְרִיךְ, וּלְאוֹקִיר שְׁמָא דְּמָארֵיהּ טָב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרֵי. וְכָּל שֶׁכֵּן מַאן דְּלָא אִתְכַּוָּון בְּאָמֵן. וְעַל דָּא, כָּל מַאן דְּמַרְחִישׁ בְּשִׂפְוָותֵיהּ בִּנְקִיוּתָא דְּלִבָּא, בְּמַיָּא דִּמְנַקֵּי, מַאי כְּתִיב בַּהֲדֵיהּ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם, כְּלוֹמַר, בִּשְׁבִיל אָדָם דְּיָדַע לְאַחֲדָא צֶּלֶם וּדְמוּת כְּדְקָא יֵאוֹת, וירְדוּ בִדְגַּת הַיָּם. (עד כאן דבר אחר)
וַיֹּאמֶר אֱלהִים נַעֲשֶׂה אָדָם. הָאָדָם לָא כְּתִיב, אֶלָּא אָדָם סְתָם, לְאַפָּקָא אָדָם דִּלְעֵילָּא. דְּאִתְעָבִיד בִּשְׁמָא שְׁלִים. כַּד אִשְׁתְּלִים דָּא, אִשְׁתְּלִים דָּא. אִשְׁתְּלִים דְּכַר וְנוּקְבָּא לְאַשְׁלְמָא כֹּלָּא. יְדוָֹ"ד סִטְרָא דִּדְּכַר. אֱלהִים סִטְרָא דְּנוּקְבָּא. אִתְפָּשַׁט דְּכוּרָא, וְאִתְתְּקַּן בְּתִקּוּנוֹי כְּאִמָּא, בְּפוּמֵיהּ דְּאָמָה. מַלְכִין דְּאִתְבְּטָלוּ, הָכָא אִתְקָיָּימוּ.
דִּינִין (קמ"ב ע"ב) דִּדְכוּרָא תַּקִּיפִין בְּרִישָׁא, בְּסוֹפָא נַיְיחִין. דְּנוּקְבָּא בְּאִיפְּכָא. וְי"ה קוּנְטִירִין דְּקִיטוּרָא בְּעִטְפוֹי שְׁקִיעִין. י' זְעֵירָא בְּגַוָוהָא אִשְׁתְּכַח.
אִי אִתְבְּסָמוּ דִּינִין, בָּעָא עַתִּיקָא. אָתָא חִוְיָא עַל נוּקְבָּא, וְקִינָא דְּזוּהֲמָא אִתְתָּקַן בְּגַוָוהּ, לְמֶעְבַּד מָדוֹרָא בִּישָׁא. דִּכְתִּיב וַתַּהַר ותֵּלֶד אֶת קַיִן. קִינָּא דְּמָדּוֹרָא דְּרוּחִין בִּישִׁין וְעִלְעוּלִין וְקַטְפוּרִין.
אַתְקִין בֵּיהּ בְּהַאי אָדָם, כְּתָּרִים, בִּכְלַל וּפְרַט, אִתְכְּלָלוּ בִּפְרַט וּכְלָל, שׁוֹקִין וּדְרוֹעִין, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא.
דָּא אִתְפְּלַג בְּסִטְרוֹי אִתְתַּקַּן דְּכַר וְנוּקְבָּא יה"ו. י' דְּכַר. ה' נוּקְבָּא. ו' כְּתִיב זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם ויְבָרֶךְ אוֹתָם ויִּקְרָא שְׁמָם אָדָם. דִּיּוּקְנָא וּפַרְצוּפָא דְּאָדָם יָתִיב עַל כֻּרְסְיָּא, וּכְתִיב (יחזקאל א׳:כ״ו) ועַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה.
הפרק הזה הוא פרקא תליתאה – הפרק השלישי של ספרא דצניעותא, והוא ממשיך את סוד הדיקנא מן הפרק הקודם, אבל עושה מעבר חשוב: מן הדיקנא העליונה, שיש בה שלושה עשר תיקונים, אל הדיקנא התחתונה, שבה מתגלים תשעה תיקונים. כלומר, אם קודם דיברנו על מקור הרחמים העליון ביותר, כאן הזוהר מתאר כיצד הרחמים, השפע, הדיבור, התפילה והאדם נבנים במדרגה קרובה יותר אל העולם, אל הגוף, אל הפה, אל הלב ואל המציאות המעשית.
הפתיחה אומרת: “תשעה תיקונין יקירין אתמסרו לדיקנא” – תשעה תיקונים יקרים נמסרו לזקן. שוב צריך לזכור: הזקן אינו תיאור גופני פשוט, אלא מערכת סמלית של צינורות שפע. השערות של הדיקנא הן המשכות דקות, מדודות, מוגבלות, שדרכן אור עליון יכול לרדת בלי לשבור את הכלים. בפרק הקודם הודגשו שלושה עשר תיקוני הדיקנא העליונה, שהם רחמים עליונים מאוד. כאן מדובר בתשעה תיקונים של הדיקנא התחתונה, כלומר באופן שבו אותם רחמים מתחילים להתלבש במציאות יותר גלויה, יותר קרובה אל האדם.
הזוהר אומר שכל מה שנסתר ולא מתגלה – דווקא שם נמצא העליון והיקר. זו אמירה יסודית מאוד. האדם הרגיל חושב שמה שגלוי הוא החשוב, ומה שנסתר פחות ממשי. הזוהר הופך את המבט: ככל שהדבר נסתר יותר, כך הוא עשוי להיות גבוה יותר. לא מפני שההסתרה היא מטרה בפני עצמה, אלא מפני שהדברים העמוקים ביותר אינם יכולים להתגלות בבת אחת. הם זקוקים לכיסוי, לעטיפה, לצניעות, לתהליך. מה שמופיע מיד לעין הוא לעיתים רק הקליפה החיצונית. מה שמוסתר – שם טמונים הגנזים.
לכן נאמר שהפסוק עצמו הוא “גנזיה” – הגנז שלו. כלומר, התורה אינה רק טקסט גלוי. בתוך הפסוקים יש אוצרות מכוסים. הפסוק הוא כמו תיבה. מבחוץ הוא משפט, סיפור, מצווה, תיאור בריאה; מבפנים הוא גנז, מערכת שלמה של שמות, ספירות, תיקונים, כוחות ושורשים. מי שקורא את הפסוק רק כפשוטו אוכל את החיטה כמו שהיא, כפי שנאמר במשל הקודם. מי שנכנס לעומק, מגלה מן החיטה לחם, עוגות, מעדנים ומאכלי מלכים.
התיקון הראשון של הדיקנא מתואר כ**“נימין על נימין מקמי פתחא דאודנין עד רישא דפומא”** – שערות על שערות מלפני פתחי האוזניים עד ראש הפה. זהו תיאור סמלי נפלא: הרחמים מתחילים מן האוזניים ומגיעים אל הפה. כלומר, הדיבור המתוקן מתחיל בשמיעה. אדם שאינו יודע לשמוע, אינו יודע לדבר באמת. לפני שהפה מוציא מילים, האוזן צריכה להיפתח. לפני שהתפילה יוצאת מן השפתיים, האדם צריך להיות מסוגל לשמוע את עומק עצמו, את כאבו, את האחר, את קול המציאות, ואת הקריאה האלוהית הנסתרת.
במובן הנפשי, זה תיקון עצום. הרבה בני אדם מדברים מתוך התגוננות, מתוך כאב, מתוך רצון לשלוט, מתוך פחד שלא יראו אותם. הזוהר אומר: הדיבור צריך לעבור דרך הדיקנא, כלומר דרך רחמים. ומהיכן מתחילים הרחמים? מן האוזן. אם שמעת באמת, הפה שלך כבר לא יהיה אותו פה. הדיבור יהפוך פחות חד, פחות שובר, יותר רך, יותר מחובר.
התיקון השני מתואר כקו הנמצא מראש אחד עד ראש אחר. אפשר להבין זאת כהמשך סביב אזור הפה, כלומר יצירת מסגרת לדיבור. הדיבור אינו יוצא לחלל ריק. יש לו גבולות, צדדים, קצוות. פה מתוקן אינו רק פה שמדבר אמת, אלא פה שיודע להחזיק את האמת בתוך צורה. לא כל אמת צריכה להיאמר באותו רגע. לא כל כאב צריך להפוך למילה חדה. לא כל ידיעה צריכה להישפך החוצה. הדיקנא סביב הפה אומרת: גם הדיבור צריך לבוש.
התיקון השלישי הוא “מתחות תרין נוקבין ארחא מלייא דלא אתחזייא” – מתחת לשני הנקבים, כלומר נקבי החוטם, יש דרך מלאה שאינה נראית. החוטם קשור לנשימה, לרוח, אך גם לחרון אף, לדין, לכעס. מתחת לחוטם יש דרך נסתרת. זו דרך של המתקה. במקום שבו יכול להתעורר דין, נפתחת דרך בלתי נראית של רחמים. היא אינה גלויה, כי הרבה פעמים גם בחיים האדם אינו רואה איך הדין יכול להתמתק. הוא מרגיש רק את האף הבוער, את הכעס, את הלחץ, את החרדה, את התגובה המיידית. אבל מתחת לזה יש דרך נסתרת.
הדרך הזו מלמדת שלא כל מה שנראה ככעס הוא סוף הסיפור. מתחת לכעס יש נשימה. מתחת לנשימה יש רוח. מתחת לרוח יש אפשרות לעבור מן תגובה אל תיקון. אדם שמצליח לעצור רגע לפני התפרצות, לנשום, להקשיב, לא להגיב מיד – מגלה את אותה “דרך שאינה נראית”. זו אחת מדרכי הרחמים העמוקות ביותר: לא לבטל את הדין, אלא למצוא מתחתיו מעבר.
התיקון הרביעי מדבר על שערות שמתכסות מצד זה ומצד זה. כאן שוב מופיע עיקרון הכיסוי. הרחמים אינם רק גילוי; הם גם הסתרה נכונה. יש דברים שצריכים להיות מכוסים כדי להישמר. כמו שהלב אינו מונח מחוץ לגוף, וכמו שהמוח מוגן בגולגולת, כך גם הסודות הפנימיים של האדם צריכים שמירה. לא כל פצע צריך להיחשף בפני כל אדם. לא כל חלום צריך להיאמר לכל אוזן. לא כל סוד רוחני צריך להפוך להסבר פומבי. הכיסוי הוא חלק מן התיקון.
התיקון החמישי מתאר את “תפוחין סומקין כוורדא” – תפוחים אדומים כוורד. אלה הלחיים, הפנים המאירות בצבע אדמומי. הלחיים הן מקום של חיות, חום, רגש, בושה, אהבה והארת פנים. בפרק הקודם דובר על תפוחים המאירים את המאורות; כאן הם אדומים כוורד. האדום יכול לרמוז לדין, לגבורה, לדם, לחיות חזקה, אבל כשהוא “כוורד” הוא אינו אדום של אכזריות אלא אדום של יופי, ריח, עדינות וחיות.
זהו תיקון רגשי. הפנים של האדם מספרות מה מתרחש בלבו. יש פנים קשות, פנים סגורות, פנים שופטות, פנים כבויות. ויש פנים שיש בהן ורד – חום, רוך, חיות, בושה טובה, אנושיות. הדיקנא אינה רק מערכת מופשטת של שמות וספירות. היא מבקשת להאיר את הפנים. רחמים אמיתיים נראים גם בפנים.
התיקון השישי מתאר שערות שחורות, חזקות, התלויות בחוט אחד עד החזה. כאן יש מעבר מן הלבן העליון אל השחור התחתון. השחור אינו בהכרח שלילי; הוא מסמל הסתרה, עומק, דין, עוצמה, ירידה אל עולם שבו הדברים כבר נעשים כבדים יותר. עד החזה – כלומר עד אזור הלב. השפע יורד מן הפנים אל החזה, מן הראש אל הלב. אבל הוא יורד דרך שערות שחורות וחזקות, כי כשהרחמים יורדים אל הלב האנושי הם פוגשים כאב, פחד, זיכרון, דין, מורכבות.
החוט האחד חשוב מאוד. הוא מלמד שכל השערות, כל ההמשכות, כל הכוחות – צריכים להיות קשורים באחדות. כאשר לאדם יש הרבה כוחות נפשיים אבל אין חוט אחד שמאחד אותם, הוא מתפזר. הוא רוצה הרבה, מפחד הרבה, אוהב הרבה, כועס הרבה, לומד הרבה, אבל אין ציר מרכזי. התיקון הוא למצוא את החוט האחד שמוריד את הכול אל הלב ומחזיק את הכול בקשר.
התיקון השביעי הוא “שפוון סומקין כוורדא אתפנון” – השפתיים האדומות כוורד מתפנות. השפתיים הן שער הדיבור, התפילה, הנשיקה, ההודאה, הבקשה, הברכה. כשהן “מתפנות”, הן נעשות פתוחות ונקיות לפעולה מתוקנת. פה שאינו פנוי אינו יכול להתפלל באמת. אם הפה מלא רכילות, כעס, תלונה, זלזול, ציניות או פחד – אין בו מקום לשפע. אבל כשהשפתיים מתפנות, הן יכולות לרחוש תפילה.
זה מכין אותנו לחלק הגדול הבא של הקטע, שבו הזוהר ידבר על “ישרצו המים” כרחישת השפתיים בתפילה. כלומר, התיקונים של הדיקנא אינם רק מבנה עליון; הם מכינים את האדם לעבודת התפילה. הפה, השפתיים, הנשימה, הכוונה והלב – כולם צריכים להשתתף.
התיקון השמיני מתאר שערות קטנות היורדות בגרון ומכסות את העורף. הגרון הוא מעבר בין הראש ללב, בין מחשבה לדיבור, בין נשימה לקול. העורף הוא הצד האחורי, המקום שאינו פנים, המקום של הקושי, האחוריים, ההתנגדות. כאשר השערות מכסות את העורף, יש כאן שמירה על הצד האחורי של האדם. לא רק הפנים צריכות תיקון; גם העורף. לא רק הדיבור הגלוי צריך רחמים; גם המקומות שבהם האדם קשה, עקשן, סגור, לא מסתכל, מפנה עורף.
במובן נפשי, זה תיקון של המקומות האחוריים בתוכנו. המקומות שאנחנו לא אוהבים לראות. ההגנות, הקשיחות, הזיכרונות, הפחדים שגורמים לנו להפנות עורף. הדיקנא יורדת גם לשם. הרחמים לא מגיעים רק אל החלקים היפים של האדם, אלא גם אל העורף שלו.
התיקון התשיעי מתאר שערות גדולות וקטנות, כמו גידים, הנמשכות או יורדות במשקל. כאן חוזר שוב סוד המתקלא – הכול בשיקול, הכול במידה. יש גדולות ויש קטנות, יש עבות ויש דקות, יש חזקות ויש עדינות, אבל כולן נשקלות. זהו סוד של מערכת מאוזנת. לא כל השפעה שווה. לפעמים האדם צריך אור גדול, ולפעמים דווקא נימה קטנה. לפעמים הוא צריך התעוררות חזקה, ולפעמים רק לחישה. לפעמים דין, לפעמים חסד, לפעמים עצירה, לפעמים פתיחה.
על התיקונים הללו נאמר: “באילין אשתכח גיבר ותקיף מאן דאשתכח” – באלה נמצא גיבור ותקיף מי שנמצא. מי שמחזיק את התיקונים האלה, מי שיודע להחזיק דיבור, נשימה, לב, פנים, שמיעה, גרון, עורף ושפתיים – הוא גיבור באמת. לא גיבור במובן של כוח חיצוני, אלא גיבור פנימי. מי ששולט בפיו, בכעסו, בכוונתו, בנשימתו, בהארת פניו ובחוט המחבר את לבו – זהו גיבור.
לאחר מכן הזוהר מביא את הפסוק: “מן המצר קראתי יה.” דוד המלך אומר תשעה פסוקים או תשע קריאות עד “כל גויים סבבוני”, והזוהר מבין זאת כהקפה והגנה עליו. כלומר, תשעת התיקונים יוצרים סביב האדם מעין מעטפת. כאשר האדם נמצא במצר, במקום צר, במקום שבו הוא מרגיש מוקף, חסום, לחוץ, מאוים – הוא קורא בשם י-ה. הקריאה מן המצר פותחת את התיקונים. התפילה אינה מתחילה תמיד מן מרחב; לפעמים היא מתחילה דווקא מן צרות.
זה עומק גדול מאוד: המצר אינו רק בעיה. המצר יכול להפוך לפתח. כאשר האדם נמצא במרחב, לפעמים הוא מפוזר. דווקא כאשר הוא במצר, הקריאה שלו נעשית אמיתית יותר. “מן המצר קראתי יה” – מתוך המקום הצר ביותר, האדם מגלה את השם הקצר ביותר, י-ה, שהוא שורש עליון, נשימה פנימית, נקודת חיים מרוכזת.
הזוהר מחבר זאת לפסוק “ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי…”. גם כאן, כמו בפרק הקודם, הארץ מוציאה צמיחה רק אחרי שהשם נשתל בה. תשעת התיקונים נעקרו מן השם השלם ונשתלו אחר כך בשם השלם, כמו שנאמר “ויטע ה’ אלהים”. נטיעה היא סוד גדול מאוד. דבר עליון נלקח ממקומו ונשתל בארץ אחרת, כדי שיצמח שם. כך גם באדם: רעיון רוחני אינו מספיק. הוא צריך להינטע בגוף, בהרגלים, בדיבור, בתפילה, במערכת היחסים, במעשים.
הזוהר אומר שהדיקנא העליונה נמצאת בשלושה עשר תיקונים, ואילו התחתונה נראית בתשעה. זהו היחס בין מקור לבין הופעה. למעלה יש שלושה עשר רחמים – שלמות רחבה יותר. למטה הם מצטמצמים לתשעה תיקונים נראים יותר. לא כל מה שיש בשורש יורד באותה צורה לענף. העולם התחתון אינו יכול לשאת את כל עומק העליון, ולכן הוא מקבל ממנו תבנית מותאמת, מצומצמת, מדודה.
אחר כך נאמר שכ"ב אותיות נחקקו בגווניהן. עשרים ושתיים האותיות הן כלי הבריאה. דרך האותיות העולם מקבל צורה. כל אות היא כוח, תנועה, גוון, צינור. כאשר התיקונים של הדיקנא מתגלים, גם האותיות מקבלות את גווניהן. כלומר, הדיבור, התורה, התפילה והבריאה עצמה נצבעים לפי מידת התיקון. אות בלי תיקון יכולה להיות יבשה, חיצונית, אפילו פוגעת. אות עם תיקון נעשית כלי לשפע.
מכאן הזוהר עובר לחלום: מי שרואה בחלומו שהוא אוחז בזקנו של אדם עליון בידו, או שהלה מושיט לו יד, סימן שהוא שלם עם אדונו, ושונאיו ייכנעו תחתיו. אין הכוונה כאן להמלצה לחפש סימנים חיצוניים בלבד, אלא לרעיון סמלי: הדיקנא היא סימן של רחמים, של שלמות, של חיבור לשורש. מי שאוחז בדיקנא, כלומר מי שנוגע בשורש הרחמים והאמונה, מחזיק כוח של השלמה. אויביו נכנעים לא רק במובן חיצוני, אלא גם במובן פנימי: הדינים, הפחדים, הקטרוגים, הכוחות המתנגדים בתוך האדם – מאבדים מכוחם.
הזוהר מדגיש שהדיקנא העליונה נקראת “רב חסד”, ואילו בזעיר אנפין היא נקראת “חסד” סתם. כלומר, יש חסד ויש רב חסד. חסד רגיל הוא נתינה בתוך העולם, בתוך מערכת גבולות. רב חסד הוא חסד גדול יותר, חסד שמגיע מן המקום העליון יותר, חסד שמסוגל להאיר גם כאשר החסד הרגיל אינו מספיק. לפעמים האדם צריך עזרה רגילה, תמיכה, מילה טובה, פתרון. אבל לפעמים הוא צריך רב חסד – חסד עמוק יותר, כזה שמגיע אל מקום שבו כבר אין לו כוח להסביר את עצמו.
לאחר מכן הזוהר עובר לפסוק “ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה.” כאן הוא פותח דרשה עמוקה על מים, חיים, טוב ורע. המים משריצים, מרחשים, מולידים חיים. אבל בתוך המים יש גם מים טובים וגם מים רעים, חיה עליונה וחיה תחתונה, חיה טובה וחיה רעה. כלומר, כאשר מתחילה תנועה של חיים, לא הכול מיד מבורר. החיים עצמם מביאים עימם ערבוב. יש התעוררות קדושה ויש גם תנועה לא מתוקנת. יש רצון להתפלל ויש גם גאווה. יש אהבה ויש תלות. יש רוחניות ויש בריחה. יש מים טובים ויש מים רעים.
המילה “ישרצו” מתפרשת גם כ**“ירחשון”** – ירחשו. כלומר, תנועת המים דומה לרחישת השפתיים בתפילה. כאן הזוהר עושה מעבר נפלא מן הבריאה אל עבודת האדם: כשאדם מרחיש בשפתיו דברי תפילה בזכות, בנקיות הדעת ובלב טהור, מתעוררת “נפש חיה” בתוך המים. כלומר, התפילה אינה רק דיבור. היא מחיה. היא גורמת למים הפנימיים של האדם לרחוש. היא מעוררת חיים במקום שהיה דומם.
כשהאדם מסדר תפילתו לפני אדונו, ושפתיו מרחשות מלמטה למעלה, הוא מעלה את כבוד אדונו אל המקום שממנו נמשכת השקיה מעומק הבאר. זו תמונה יפהפייה: התפילה עולה מלמטה למעלה, מגיעה למקום של באר עמוקה, ומשם נמשך שפע. אחר כך השפע יורד מלמעלה למטה, מדרגה אחר מדרגה, עד הדרגה האחרונה, כדי להמשיך נדבה לכול. כלומר, התפילה היא תנועה כפולה: קודם עלייה, אחר כך המשכה.
זה חשוב מאוד. הרבה אנשים חושבים שתפילה היא רק בקשה: אני מבקש שירד אליי משהו. הזוהר מתאר את זה אחרת. תחילה האדם מעלה. הוא מעלה כוונה, לב, דיבור, רצון, כבוד, אמונה. רק אחר כך יורד שפע. אם אין עלייה מלמטה, אין כלי לקבל מלמעלה. התפילה אינה ניסיון “לשכנע” את האל, אלא פעולה של חיבור. האדם קושר את עצמו למערכת העליונה, ואז השפע יכול לרדת דרך הצינורות.
לכן נאמר שצריך אחר כך “לקשרא קישרא בכולא” – לקשור קשר בכול. הקשר הוא קשר הכוונה של האמונה. התפילה אינה רק מילים, אלא קשירה. האדם קושר את הרצון שלו לשורשו, את הדיבור שלו לליבו, את ליבו לדעתו, את דעתו לאמונה, ואת האמונה לשם. כאשר הקשר הזה נעשה נכון, אז בקשותיו יכולות להיעשות – בין בקשת ציבור ובין בקשת יחיד.
כאן הזוהר מפרט שיש תשעה אופנים שבהם אדם יכול לסדר את בקשתו לפני קונו. יש תפילה דרך האלף-בית, כלומר דרך האותיות עצמן. יש תפילה דרך הזכרת מידותיו של הקדוש ברוך הוא – רחום וחנון וכו'. יש תפילה דרך שמות יקרים, כמו אהיה, י-ה, יה"ו, אל, אלהים, ה’ צבאות, שדי, אדני. יש תפילה דרך עשר הספירות – מלכות, יסוד, הוד, נצח, תפארת, גבורה, חסד, בינה, חכמה, כתר. יש תפילה דרך הזכרת הצדיקים – האבות, הנביאים והמלכים. יש תפילה דרך שירים ותשבחות שיש בהם קבלה אמיתית. ויש מדרגה גבוהה יותר – מי שיודע לתקן תיקונים למאריו כראוי.
המשמעות היא שאין רק דרך אחת להתפלל. יש תפילה של אותיות, תפילה של שמות, תפילה של מידות, תפילה של ספירות, תפילה של זכות אבות, תפילה של שירה, תפילה של תיקון. אבל בכל הדרכים האלה נדרשת כוונה גדולה. בלי כוונה, השמות נשארים מילים. בלי כוונה, הספירות הופכות לרשימה. בלי כוונה, השבח נעשה טקסט. בלי כוונה, אפילו “אמן” עלול להיות ריק.
הזוהר מזהיר: אם אין כוונה, על האדם נאמר “ובוזי יקלו.” כלומר, מי שמתייחס לשם, לתפילה, לאמן, לקדושה, באופן ריק ומזלזל, הוא מבזה את הדבר שהוא אמור לכבד. אין הכוונה להפחיד אדם פשוט שמתפלל כפי יכולתו. להפך, הזוהר מדבר על מי שנוגע בשמות, במערכות עליונות, בכוונות ובתיקונים בלי יראה, בלי לב, בלי אחריות. מי שעוסק בשם הקדוש כאילו הוא כלי טכני, כאילו אפשר להפעיל את העליונים בלי תיקון פנימי – הוא מחמיץ את העיקר.
הכוונה באמן מקבלת כאן מקום מיוחד. אמן כולל שני שמות – שם הוי"ה ושם אדנ"י. כלומר, אמן מחבר בין העליון לתחתון, בין השם הנסתר לשם הגילוי, בין מקור השפע לבין מלכות, בין מה שהוא מעל המציאות לבין מה שמולך בתוך המציאות. כשאדם עונה אמן בכוונה, הוא אינו רק אומר “נכון”. הוא מאחד שמים וארץ. הוא מחבר את הנסתר עם הנגלה.
הזוהר אומר שהטוב והברכות גנוזים באוצר הנקרא היכל, ועל זה נאמר “וה’ בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ.” ההיכל הוא מקום פנימי, בית, חלל קדוש שבו השפע נשמר. “הס מפניו” מלמד שלפעמים התגובה הנכונה מול הקדושה אינה דיבור נוסף אלא שתיקה. אחרי כל הדיבור על תפילה, שפתיים, רחישה ושמות, הזוהר מזכיר: יש מקום שבו צריך להס. יש מקום שבו הכוונה עמוקה מן המילה.
זהו איזון יפה מאוד. מצד אחד, האדם צריך להניע את שפתיו. מצד שני, עליו לדעת שיש מדרגה שבה השתיקה גבוהה מן הדיבור. תפילה אמיתית כוללת את שניהם: רחישת שפתיים מלמטה למעלה, ושתיקה פנימית מול ההיכל.
מי שמכוון בכל אחד מן התשעה כראוי, הוא אדם שמכבד את שם אדונו. עליו נאמר “כי מכבדי אכבד.” הכבוד אינו רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה: לקיים ולעשות כל צרכיו, ושיראו עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליו וייראו ממנו. אין זה תיאור של כוחנות, אלא של אדם שנוכחותו משתנה. כאשר אדם קשור בשם באמת, יש עליו יראה מסוג אחר. לא פחד ממנו כאדם אלים, אלא הכרה שיש בו עומק, שמירה, כובד רוחני.
ובעולם הבא הוא זוכה לעמוד במחיצת חסידים, אף על פי שלא קרא כל צורכו, מפני שזכה להשגחת ידיעת אדונו וכיוון בו כראוי. זו אמירה מלאת רחמים. הזוהר אינו אומר שרק מי שיודע הכול זכאי. הוא אומר שגם אם האדם לא יודע לקרוא את כל צרכיו, אם יש בו ידיעת אדונו וכוונה אמיתית – יש לו חלק. כלומר, הכוונה אינה רק תוספת לידיעה. לפעמים הכוונה היא עצם הדרך שבה האדם נכנס אל הקדושה.
לעומת זאת, “ובוזי יקלו” הוא מי שאינו יודע לאחוז בשם הקדוש, לקשור את קשר האמונה, להמשיך את השפע למקום שצריך, ולכבד את שם אדונו. הביטוי “טוב לו שלא נברא” חריף מאוד, ויש לקרוא אותו כשפת זוהר קיצונית שמדגישה את חומרת הזלזול בקדושה. אין הכוונה להטיל ייאוש על אדם פשוט, אלא להזהיר מפני שימוש ריק, גס, טכני או מזלזל בדברים עליונים. כל שכן מי שאינו מכוון באמן.
ואז הזוהר חוזר אל רחישת השפתיים: כל מי שמרחיש בשפתיו בנקיות הלב, במים המנקים, עליו נאמר “ויאמר אלהים נעשה אדם.” זהו מהלך עמוק ביותר. האדם האמיתי נברא דרך דיבור נקי. כאילו הזוהר אומר: מה עושה אדם לאדם? לא רק הגוף, לא רק השכל, לא רק הכישרון. אלא היכולת לאחד צלם ודמות כראוי, דרך תפילה, כוונה, דיבור נקי וקשר אמונה.
מכאן הקטע עובר לבריאת האדם: “נעשה אדם”. הזוהר מדייק: לא כתוב “האדם” אלא “אדם” סתם, כדי לרמוז גם לאדם העליון. האדם שנברא למטה קשור לאדם העליון. הוא אינו יצור מנותק, אלא דמות המשקפת מבנה עליון. כשהאדם העליון משתלם, גם האדם התחתון יכול להשתלם. וכאשר משתלמים זכר ונקבה, הכול משתלם.
כאן מופיע החיבור בין הוי"ה לבין אלהים: הוי"ה מצד הזכר, אלהים מצד הנקבה. אין הכוונה לזכר ונקבה ביולוגיים בלבד, אלא לשני עקרונות קוסמיים: משפיע ומקבל, אור וכלי, חסד ודין, שם רחמים ושם גבורה. האדם השלם נברא מתוך חיבור שני הצדדים. אין אדם שלם מצד אחד בלבד. אדם שלם הוא צירוף. יש בו זכר ונקבה, נתינה וקבלה, פעולה והכלה, אור וצורה.
המשפט “מלכין דאתבטלו, הכא אתקיימו” מחבר את הקטע לפרק הראשון. המלכים שהתבטלו, אותם כוחות קדומים שנשברו מחוסר איזון, כאן מתקיימים. כלומר, תיקון האדם הוא גם תיקון השבירה הקדומה. כאשר נוצר אדם מתוקן, זכר ונקבה, שם שלם, איזון בין הוי"ה ואלהים – הכוחות שנפלו מקבלים מקום חדש. האדם המתוקן מחזיק את מה שהעולמות הקדומים לא הצליחו להחזיק.
זה רעיון אדיר: האדם אינו רק תוצאה של הבריאה. הוא גם מקום התיקון שלה. בתוך האדם מתבררים הכוחות שנשברו. בתוך הדיבור שלו, התפילה שלו, הזוגיות הפנימית שלו, החיבור בין זכר ונקבה שבו, בין חסד ודין שבו – מתרחש תיקון קוסמי.
הזוהר ממשיך ואומר שהדינים של הזכר קשים בראשיתם ונחים בסופם, ואילו בנקבה להפך. זו אמירה סמלית על תנועת הדין במערכות שונות. יש דין שמתחיל קשה ואז מתרכך, ויש דין שמתחיל רך אך מתגבר בסוף. במובן נפשי, אפשר לראות בזה שני סוגי תהליכים: יש כאב שמגיע בעוצמה ואז נרגע, ויש כאב שמתחיל בשקט וגדל אם לא מטפלים בו. יש כעס שמתפרץ ונחלש, ויש כעס ששותק, נאגר, ואז נעשה קשה יותר.
אחר כך נאמר שאם הדינים מתבסמים, כלומר נמתקים, הדבר תלוי בעתיקא – בשורש העליון. כאשר הדין אינו נמתק, מופיע הנחש על הנקבה, ונעשה בה קן של זוהמה, מדור רע, ומכאן נולד קין. זו שפה קשה מאוד, אבל משמעותה הסמלית היא שהחטא, הפירוד והזוהמה מופיעים כאשר החיבור בין הכוחות אינו מתוקן. הנחש מייצג כוח של בלבול, ערבוב, פיתוי, חדירה של רצון לא מתוקן לתוך הכלי. קין מייצג תולדה של קנאה, דין, פירוד, אלימות פנימית.
“קן” ו“קין” קשורים כאן במשחק לשוני: קין הוא כמו קן של מדור רע, מקום שבו רוחות רעות, סערות, כוחות מקטרגים ומזיקים מקבלים אחיזה. במילים פשוטות: כאשר הרצון נכנס לכלי בלי תיקון, בלי רחמים, בלי איזון, הוא מוליד קנאה ואלימות. כאשר הזכר והנקבה אינם מחוברים נכון, כאשר השפע והכלי אינם מתוקנים, נולדת מציאות של קין – אח שהורג אח, כוח שמתקשה לשאת את קיומו של האחר.
אבל הקטע אינו מסתיים בקין. הוא חוזר אל תיקון האדם: באדם הותקנו כתרים, בכלל ובפרט, והם נכללו בכלל ופרט, שוקיים וזרועות, ימין ושמאל. האדם הוא מבנה שלם. יש בו כתרים עליונים, יש בו פרטים, יש בו כלל, יש בו זרועות ושוקיים, ימין ושמאל. כלומר, האדם הוא מערכת שלמה של איזונים. הוא אינו רק נשמה, ולא רק גוף. לא רק ראש, ולא רק מעשה. לא רק ימין, ולא רק שמאל. הוא פרצוף שלם.
הזוהר אומר שהאדם נחלק לצדדיו, ומתוקן זכר ונקבה בשם יה"ו: י' זכר, ה' נקבה, ו' החיבור או ההתפשטות. אחר כך מובא הפסוק “זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא שמם אדם.” השם “אדם” ניתן לזכר ולנקבה יחד. זו אמירה עמוקה מאוד: האדם השלם אינו צד אחד. אדם הוא שלמות של חיבור. גם בתוך כל אדם יש צד משפיע וצד מקבל, צד נותן וצד מכיל, צד פעיל וצד מקשיב, צד זכרי וצד נקבי במובן הסמלי.
בסוף הקטע מופיעה דמות האדם שעל הכיסא: “ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה.” זהו חיבור למרכבת יחזקאל. האדם שלמטה משקף את האדם שלמעלה, והאדם שלמעלה יושב על הכיסא. הכיסא הוא מקום המלכות, מקום הגילוי, מקום שבו העליון מקבל צורה שניתן לראותה כנבואה או חזון. כלומר, תכלית כל התיקונים – הדיקנא, התפילה, האותיות, השמות, המים, הרחישה, הזכר והנקבה – היא הופעת דמות אדם מתוקנת.
אם נסכם את כל הפרק הזה בתנועה אחת, אפשר לומר כך: הזוהר מתחיל בתשעה תיקונים של הדיקנא, שהם תיקוני שמיעה, דיבור, נשימה, פנים, לב, גרון ועורף. משם הוא עובר לתפילה, ומלמד שהתפילה האמיתית היא רחישת שפתיים נקייה שמעלה שפע מלמטה למעלה וממשיכה אותו מלמעלה למטה. אחר כך הוא מלמד שיש תשעה אופני בקשה וכוונה, ושכל תפילה חייבת להיות קשורה בכוונה גדולה, במיוחד באמן, המחבר את השמות העליונים והתחתונים. משם הוא עובר לבריאת האדם, ומראה שהאדם האמיתי נוצר כאשר השם השלם מתגלה בו, כאשר זכר ונקבה משתלמים, וכאשר המלכים שנשברו מקבלים קיום מחודש.
במישור הנפשי, הפרק הזה הוא מפת תיקון של האדם המדבר. הוא אומר לאדם: תקן את האוזן, כדי שתוכל לשמוע. תקן את הפה, כדי שתוכל לדבר. תקן את השפתיים, כדי שתוכל להתפלל. תקן את הנשימה, כדי שלא תדבר מתוך חרון אף. תקן את הלחיים, כדי שפניך יאירו. תקן את החזה, כדי שהשפע יגיע אל הלב. תקן את הגרון, כדי שהמילים יעברו במידה. תקן את העורף, כדי שלא תחיה רק מתוך התנגדות. תקן את הכוונה, כדי שהשם לא יהיה בפיך בלבד אלא בכל הווייתך.
וזה אולי הלב של הפרק: האדם נברא מחדש דרך דיבור מתוקן. לא דיבור ריק, לא דיבור טכני, לא דיבור של שמות בלי לב, אלא דיבור שמחובר לשמיעה, לנשימה, לנקיות הדעת, לכוונה, לאמונה ולרחמים. כאשר האדם מדבר כך, מתפלל כך, עונה אמן כך, ומחבר בתוכו זכר ונקבה, חסד ודין, עליון ותחתון – הוא נעשה “אדם” באמת. לא רק יצור חי, אלא צלם ודמות. לא רק גוף בעולם, אלא מקום שבו השבירה הקדומה מתחילה להתתקן.