פִּרְקָא חֲמִישָׁאָה. (ישעיהו א׳:ד׳) הוֹי גּוֹי חוֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים וְגוֹ'. שִׁבְעָה דַּרְגִּין יוֹ"ד ה"ה ו"ה ה"י ו"ו אַפִּיק ד' ה"ה הו"י, ה"ה אַפִּיק ו"ו ד"ו לְבַר אַסְתִּיר אָדָם דְּכַר וְנוּקְבָּא דְּאִינּוּן ד"ו דִּכְתִּיב בָּנִים מַשְׁחִיתִים.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא. בְּרֵאשִׁית מַאֲמָר. בָּרָא חֲצִי מַאֲמָר. אָב וּבֵן. סָתִים וְגַלְיָא. עֵדֶן עִלָּאָה דְּסָתִים וְגָנִיז. עֵדֶן תַּתָּאָה, נָפִיק לִמְטָלְטְלֵי (ס"א למטלנוי) וְאִתְגַּלְיָא יְהוָֹה. יָהּ. אֱלֹהִים. אֵת. אֲדֹנָי אֶהְיֶה. יְמִינָא וּשְׂמָאלָא כַּחֲדָא אִשְׁתָּתָפוּ, הַשָּׁמַיִם. ואֵת, דִּכְתִּיב, (דבה הימים א כט) וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח אִינּוּן כַּחֲדָא אִשְׁתָּתָפוּ. הָאָרֶץ, דִּכְתִּיב, (תהילים ח׳:ב׳) מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ. (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.
יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמַּיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, עַתִּיקָא לִזְעֵירָא, אִתְפְּרַשׁ, וְאִתְדְּבַק. לָא אִתְפְּרַשׁ מַמָּשׁ פּוּמָא מְמַלֵּל רַבְרְבָן.
אַנְתִּיק וְאִתְעַטָּר בְּכִתְרִין זְעִירִין, בַּחֲמִשָּׁה זִינִין מַיִם, וּכְתִיב (במדבר י״ט:י״ז) וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים. (ירמיהו י׳:י׳) הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם. (תהילים קט״ז:ט׳) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. (שמואל א כ״ה:כ״ט) וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה וְגוֹ'. וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן. י"ה, יו"ד ה"א, אהי"י בֵּין מַיִם לָמָּיִם. מַיִם שְׁלֵימִין, וּמַיִם דְּלָא שְׁלִימִין. רַחֲמִין שְׁלִימִין, רַחֲמִין דְּלָא שְׁלֵימִין.
(בראשית ו׳:ג׳) וַיֹּאמֶר יְיָ' לָא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעוֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר. וַיֹּאמֶר יְיָ', כַּד אִתְיַישְׁבָא בִּזְעֵירָא. מִכָּאן (נ"א דכד אמר בשם אמרו) (לומר) דָּבָר. דְּעַתִּיקָא סָתִים קָאָמַר לָא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם דִּלְעֵילָּא, מִשּׁוּם דִּבְהַהוּא רוּחָא דְּאִתְנָשְׁבָא מִתְּרֵין נוּקְבִין דְּפַרְדַּשְׂקָא, מָשִׁיךְ לְתַתָּאֵי.
וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב (ימי עולם) וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. יוֹ"ד שְׁלִים וְלָא שְׁלִים. י' בִּלְחוֹדוֹי מֵאָה. תְּרֵין אַתְוָון תְּרֵין זִמְנִין, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. י' בִּלְחוֹדוֹי כַּד אִתְגַּלְיָא בִּזְעֵירָא, אִתְמְשָׁךְ בְּעֶשֶׂר אַלְפִין שְׁנִין. מִכָּאן כְּתִיב, (תהילים קל״ט:ה׳) וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה.
(בראשית ו׳:ד׳) הַנְּפִילִים הָיוּ בָאָרֶץ, הַיְינוּ דִּכְתִּיב וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. מֵאֲתָר דְּאִתְפְּרַשׁ גִּנְתָּא, אִקְרֵי הַנְּפִילִים, דִּכְתִּיב וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְלָא לְבָתַר זִמְנָא. עַד דְּאָתָא יְהוֹשֻׁעַ, וּבְנֵי הָאֱלֹהִים אִסְטָמָרוּ.
עַד דְּאָתָא שְׁלמֹה וּבְנוֹת הָאָדָם אִתְכְּלָלָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת ב) וְתַעֲנוּגוֹת. תַּעֲנֻגֹת קָארֵי (תענוגים לא קארי) בְּנֵי הָאָדָם (נ"א דאתרמיזו) דְּאִתְרְמִיוּ מֵהַאי רוּחִין אַחֲרָנִין, דְּלָא אִתְכְּלָלוּ בְּחָכְמָה עִלָּאָה. דִּכְתִּיב, (מלכים א ה׳:כ״ו) וַיְיָ' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה. וּכְתִיב (מלכים א ה׳:י״א) וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם. מִשּׁוּם דְּהָנֵי לָא אִתְכָּלָלוּ בְּאָדָם.
וַיְיָ' נָתַן חָכְמָה, ה' עִלָּאָה. וַיֶּחְכַּם, דְּמִינָהּ אִתְחַכָּם לְתַתָּא. הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, עוֹלָם דִּלְעֵילָּא. אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, דְּאִתְנָהֲגָן בִּשְׁמָא. מַאי שְׁמָא. שְׁמָא קַדִּישָׁא, דְּאִתְנָהֲגָן בֵּיהּ דְּלָא קַדִּישִׁין לְתַתָּא, וְלָא אִתְנָהֲגָן אֶלָּא בִּשְׁמָא. אַנְשֵׁי הַשֵּׁם סְתָם, וְלָא אַנְשֵׁי הוי"ה. לָאו מִסְתִּים סְתִימָא, אֶלָּא גְּרִיעוּתָא, וְלָא גְּרִיעוּתָא אַנְשֵׁי הַשֵּׁם סְתָם, מִכְּלָלָא דְּאָדָם נַפְקוּ, כְּתִיב (תהילים מ״ט:י״ג) אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין, אָדָם בִּיקָר, בְּיָקִרוּ דְּמַלְכָּא, בַּל יָלִין, בְּלָא רוּחָא.
תְּלֵיסַר מַלְכֵּי קְרָבָא, בְּשִׁבְעָה. שִׁבְעָה. מַלְכִּין בְּאַרְעָא, אִתְחֲזִיאוּ נָצְחֵי קְרָבָא. תִּשְׁעָה דְּסַלְּקִין בְּדַרְגִּין, דְּרַהֲטִין בִּרְעוּתְהוֹן, וְלֵית דְּיִמְחֵי בִּידֵיהוֹן. חֲמִשָּׁה מַלְכִּין קַיְימִין בִּבְהִילוּ, לְקַמֵּי אַרְבַּע לָא יַכְלִין לְמֵיקָם.
אַרְבַּע מַלְכִּין נָפְקִין לְקַדְמוּת אַרְבַּע, בְּהוֹן תַּלְיָין כַּעֲנָבִין בְּאִתְכְּלָא צְרִירָן בְּהוּ שִׁבְעָה רְהִיטִין. סָהֲדִין סָהֲדוּתָא וְלָא קַיְימִין בְּדוּכְתַּיְיהוּ. אִילָנָא דְּמִבְסָם יָתִיב בְּגוֹ. בַּעֲנָפוֹי אֲחִידָן וּמְקַנְנָן צִפֹּרִין. תְּחוֹתוֹי תַּטְלֵל חֵיוָתָא דִּשְׁלִיטָא בְּהַהוּא אִילָנָא בִּתְרֵי כְּבִישִׁין, לְמֵהַךְ בְּשִׁבְעָה סַמְכִין סָחֲרָנֵיהּ, בְּאַרְבַּע חֵיוָון, מִתְגַּלְגְּלִין בְּאַרְבַּע סִטְרִין.
חִוְיָא דְּרָהִיט בש"ע דִּלּוּגִין, דָּלִיג עַל טוּרִין, מְקַפֵּץ עַל גִּבְעָתָא, דִּכְתִּיב, (שיר השירים ב׳:ח׳) מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת. זְנָבֵיהּ בְּפוּמֵיהּ, בְּשִׁנוֹי, נָקִיב בִּתְרֵין גִּיסִין. כַּד נָטִיל גִּיסְטְרָא אִתְעָבִיד לִתְלַת רוּחִין.
כְּתִיב וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים. וּכְתִיב (משלי כ״ב:ו׳) חֲנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ. לַנַּעַר הַיָּדוּעַ. אֶת הָאֱלֹהִים, וְלָא אֶת יְיָ'. וְאֵינֶנּוּ, בְּשֵׁם זֶה, כִּי לָקַח אוֹתוֹ אֱלֹהִים לְהִקָרֵא בִּשְׁמוֹ.
תְּלַת בָּתֵּי דִּינִין, אַרְבַּע אִינּוּן. אַרְבַּע בָּתֵּי דִּינִין דִּלְעֵילָּא. אַרְבַּע לְתַתָּא. דִּכְתִּיב, (ויקרא י״ט:ל״ה) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. דִּינָא קַשְׁיָא. דִּינָא דְּלָא קַשְׁיָא, דִּינָא בְּשִׁקּוּלָא, דִּינָא דְּלָא בְּשִׁקּוּלָא. דִּינָא רַפְיָא. (דינא) דְּאֲפִילּוּ לָא הַאי וְלָא הַאי.
וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב. הַיְינוּ דִּכְתִּיב בְּשַׁגַּם וְגוֹ', הָאָדָם דִּלְעֵילָּא. וּכְתִיב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (שמות לה) וּמֹשֶׁה לָא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (בראשית ג׳:כ״א) כָּתְנוֹת עוֹר.
קָרַן, דִּכְתִּיב, (שמואל א ט״ז:י״ג) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן. לֵית מְשִׁיחָא אֶלָּא בְּקֶרֶן, (תהילים פ״ט:כ״ה) וּבְשִׁמְךָ תָּרוּם קַרְנִנוּ. (תהילים קל״ב:י״ז) שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד. הַיְינוּ עֲשִׂירָאָה דְּמַלְכָּא. וְאַתְיָא מִן יוֹבְלָא דְּהִיא אִימָא, דִּכְתִּיב, (יהושע ו׳:ה׳) וְהָיָה בִּמְשׁוֹךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. קֶרֶן בְּיוֹבְלָא אִתְעַטָּר עֲשִׂירָאָה בְּאִימָּא. קֶרֶן, דְּנָטִיל קֶרֶן וְרוּחַ לְאָתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ.
וְהַאי קֶרֶן דְּיוֹבְלָא הוּא. וְיוֹבֵל ה'. וה' נְשִׁיבָא דְּרוּחָא לְכֹלָּא. וְכֹלָּא תַּיְיבִין לְאַתְרַיְיהוּ, דִּכְתִּיב, (ירמיה א) אֲהָהּ יְיָ' אֱלֹהִים, כַּד אִתְחָזֵי ה' לה', יְיָ' אֱלהִים אִתְקְרֵי שֵׁם מָלֵּא וּכְתִיב (ישעיהו ב׳:י״א) וְנִשְׂגַּב יְיָ' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. (ס"א כד אתחזר ה' לה' ואסתלק י' פורענותא אתי לעלמא ואי לאו בשביל אדם יהו"ה לא אתקיים עלמא וכלא אתחרב ועל דא כתיב ונשגב וגו') עַל כֵּן סָתִים וְאִתְעַטַּר צְנִיעוּתָא דְּמַלְכָּא, דְּהַיְינוּ סִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא. זַכָּאָה (נ"א למאן דנפק וידע) לְמַאן דְּעָאל וְנָפַק וְיָדַע שְׁבִילוֹי וְאָרְחוֹי.
פרק זה הוא פרקא חמישאה – הפרק החמישי של ספרא דצניעותא, והוא למעשה סוגר את המהלך של הספר כולו: מן הסוד העליון של האותיות והשמות, דרך בריאת העולם והאדם, דרך הנפילה, הנפילים, הדינים, חנוך, משה, הקרן, היובל, ועד החזרה אל הצניעות העליונה של המלך. זה פרק צפוף מאוד, ובו כמעט כל משפט הוא צופן קבלי בפני עצמו. לכן חשוב לקרוא אותו לא כפירוש רגיל לפסוקים, אלא כמפה של יחסים בין אור וכלי, דין ורחמים, זכר ונקבה, שם וגילוי, נשמה וגוף, עליון ותחתון.
הפרק נפתח בפסוק מישעיהו: “הוי גוי חוטא עם כבד עוון זרע מרעים בנים משחיתים”. הבחירה לפתוח בפסוק הזה אינה מקרית. אחרי שהפרקים הקודמים עסקו במבנה הבריאה ובסודות העליונים, כאן מופיעה השאלה: מה קורה כאשר המבנה משתבש? מה קורה כאשר הבנים, שהם תולדות של האור העליון, אינם ממשיכים את השורש כראוי אלא נעשים “בנים משחיתים”? כלומר, הפרק עוסק לא רק בבריאה, אלא בקלקול של הבריאה. לא רק בהופעת השפע, אלא באופן שבו השפע עלול לרדת למטה בצורה לא מתוקנת.
מיד לאחר מכן מובאים צירופים של אותיות השם: יו"ד, ה"ה, ו"ה, ה"י, ו"ו ועוד. אלו אינם רק משחקי אותיות, אלא דרגות שונות של התגלות השם. בקבלה, האותיות אינן סימנים חיצוניים בלבד. הן כלים של אור, צינורות של מציאות, תבניות שדרכן ההוויה האלוהית מתפשטת מן הנסתר אל הגלוי. כאשר הזוהר מדבר על שבע דרגות, הוא רומז למדרגות שבהן האור יורד, מתלבש, מתפצל, ולעיתים גם מסתתר.
העניין של ד"ו, כלומר דל"ת וו"ו, חוזר כאן כמו בפרק הקודם. ד"ו מסמל זוגיות ראשונית – זכר ונקבה, משפיע ומקבל, קו וכלי. אבל כאן מופיע גם צד של קלקול: כאשר המבנה של ד"ו אינו נשמר באיזון, כאשר הזכר והנקבה אינם מתייחדים בקדושה ובמתקלא, כלומר במשקל נכון, התולדה נעשית “בנים משחיתים”. במילים אחרות, הבעיה אינה בעצם הריבוי, אינה בעצם ההולדה, ואינה בעצם הירידה לעולם. הבעיה היא כאשר ההולדה מנותקת מן הסדר העליון שלה.
זהו עיקר גדול בפרק: כל דבר בעולם יכול להיות תולדה מתוקנת או תולדה מקולקלת. אות יכולה להיות אות של שם קדוש, והיא יכולה להפוך לכלי של פירוד. כוח יכול להיות כוח של חיים, והוא יכול להפוך לכוח של השחתה. גם “בן” יכול להיות המשך של האב, אבל יכול גם להיות ניתוק מן האב. לכן “בנים משחיתים” פירושו לא רק בני אדם רעים במובן מוסרי פשוט, אלא כוחות שנולדו מן השורש אך יצאו מן הסדר הנכון של השורש.
לאחר מכן חוזר הזוהר אל הפסוק הראשון בתורה: “בראשית ברא.” הוא אומר: “בראשית” הוא מאמר, ו“ברא” הוא חצי מאמר. הכוונה היא שהבריאה מתחילה בדיבור, אבל הדיבור עצמו אינו כולו גלוי. יש מאמר שלם ויש חצי מאמר. יש שורש שלם ויש הופעה חלקית. הבריאה כפי שאנו רואים אותה אינה מגלה את כל הדיבור האלוהי. היא רק חצי מן המאמר, רק צד אחד של הסוד. הצד השני נשאר סתום, גנוז, בתוך עדן העליון.
כאן נכנס הזוג: אב ובן, סתום וגלוי. האב הוא השורש הנעלם, החכמה העליונה, הנקודה שממנה הכול נובע. הבן הוא ההופעה, ההתפשטות, העולם שבו הדברים נעשים נראים, נשמעים, ניתנים לשם ולצורה. אבל גם הבן אינו נפרד מן האב. הוא גילוי של האב. לכן “בראשית ברא” אינו רק תיאור של פעולה בעבר, אלא תיאור של היחס המתמיד בין מקור לבין תולדה. הבריאה מתרחשת בכל רגע שבו הנסתר נעשה גלוי, וכל רגע שבו הגלוי חוזר לשורשו.
הזוהר מבחין בין עדן עילאה לבין עדן תתאה. עדן העליון הוא סתום וגנוז. זהו מקור העונג העליון, המקום שממנו השפע נובע לפני שהוא יורד לעולם. עדן התחתון הוא כבר מקום שבו השפע יוצא, מתגלה, נעשה נגיש יותר. אפשר לומר שעדן העליון הוא העונג לפני שהפך לחוויה, ועדן התחתון הוא העונג כשהוא כבר מתחיל להתלבש בנפש, בעולם, במציאות.
מכאן מופיעה שרשרת של שמות: יהוה, יה, אלהים, את, אדני, אהיה. כל שם מבטא אופן אחר של התגלות. שם יהוה קשור לרחמים, לאחדות, להוויה שמעבר לזמן. שם אלהים קשור לדין, גבול, צמצום ומבנה. אדני קשור למלכות, למקום שבו השפע מתקבל ונעשה מציאות תחתונה. אהיה קשור לשורש ההתהוות, ל“אהיה אשר אהיה”, לממד שעדיין מתהווה ואינו סגור. הזוהר אינו מביא את השמות כרשימה טכנית, אלא כזרימה של מדרגות – מן העליון אל התחתון, מן הסתום אל הנגלה.
כאשר נאמר: “ימינא ושמאלא כחדא אשתתפו”, הכוונה היא שהבריאה אינה יכולה להתקיים רק בימין או רק בשמאל. הימין לבדו הוא חסד בלי גבול. השמאל לבדו הוא דין בלי חמלה. העולם צריך השתתפות של ימין ושמאל יחד. לכן “השמים” מסמלים חיבור עליון של כוחות, וה“ארץ” מסמלת את המקום שבו הכבוד האלוהי מתמלא ומתגלה. הפסוקים “מה אדיר שמך בכל הארץ” ו“מלא כל הארץ כבודו” מראים שהארץ אינה רק תחתית נמוכה, אלא מקום הגילוי. דווקא בעולם התחתון מתברר אם השם באמת התגלה.
לאחר מכן מופיע הפסוק: “יהי רקיע בתוך המים.” בפשט, הרקיע מבדיל בין מים עליונים למים תחתונים. בסוד, הזוהר אומר שהרקיע מבדיל בין הקודש לבין קודש הקודשים, בין עתיקא לבין זעיר אנפין. כלומר, יש הבדלה גם בתוך הקדושה עצמה. לא כל קדושה היא אותה מדרגה. יש קודש, ויש קודש הקודשים. יש גילוי אלוהי שניתן לעמוד מולו, ויש שורש עמוק יותר שאי אפשר לגעת בו ישירות.
אבל הזוהר מדגיש: “אתפרש ואתדבק. לא אתפרש ממש.” כלומר, ההבדלה אינה פירוד מוחלט. עתיקא וזעיר אנפין נבדלים, אבל דבוקים. העליון אינו הופך לתחתון, והתחתון אינו זהה לעליון, אך יש ביניהם קשר מתמיד. זהו סוד גדול: כל מדרגה צריכה גבול כדי להתקיים, אבל הגבול אינו ניתוק. אם אין הבדלה, הכול מתערבב. אם יש פירוד מוחלט, השפע נפסק. התיקון הוא הבדלה שיש בה דבקות.
במובן נפשי, זה דומה ליחס בין הנשמה העמוקה ביותר של האדם לבין האישיות הגלויה שלו. יש באדם מקום נסתר שאינו ניתן להגדרה, ויש את האני היומיומי, המדבר, פועל, כועס, אוהב, נפגע, בוחר. אם האדם מזהה את עצמו רק עם האישיות הגלויה, הוא מאבד את השורש. אם הוא מנסה להיעלם לגמרי בתוך השורש ולבטל את האישיות, הוא מאבד את הכלי. העבודה היא להבדיל ולחבר – לדעת שיש עומק נסתר, אבל לחיות אותו דרך מעשים, מילים וגוף.
הפרק ממשיך אל סוד המים. מופיעים חמישה מיני מים, ופסוקים על “מים חיים”, “אלהים חיים”, “ארצות החיים”, “נפש אדוני צרורה”, ו“עץ החיים בתוך הגן”. המים מסמלים שפע, חיים, זרימה, חסד ורחמים. אבל גם במים יש מדרגות. יש מים שלמים ויש מים שאינם שלמים. יש רחמים שלמים ויש רחמים שאינם שלמים.
ההבחנה הזו עדינה מאוד. רחמים שאינם שלמים אינם בהכרח רעים. הם רחמים שכבר ירדו למדרגה שבה הם מעורבים בגבול, בדין, בחיסרון, באפשרות של קלקול. רחמים שלמים הם רחמים מן השורש העליון, לפני שהתערבו עם הפירוד של העולם. הרחמים הלא שלמים הם הרחמים כפי שהם מופיעים בתוך המציאות, שבה יש גוף, זמן, חולשה, בחירה, חטא ותיקון.
זה חשוב גם מבחינה פנימית. לפעמים אדם מבקש רחמים, אבל הוא מבקש רחמים שמבטלים את המציאות. הוא רוצה שהכאב ייעלם בלי שילמד ממנו, שהגבול יוסר בלי שיתבגר, שהדין יתבטל בלי תיקון. אלו רחמים לא שלמים, כי הם אינם מחוברים לסדר העליון. רחמים שלמים אינם רק “להקל”. רחמים שלמים הם להחזיר דבר למקומו, לרפא את המבנה, לא רק להרגיע את הסימפטום.
מכאן עובר הזוהר לפסוק: “לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר.” בפשט, זהו גבול שהקב"ה מציב לאדם לפני המבול. בסוד, הזוהר קורא זאת כמשפט על הקשר בין הרוח העליונה לבין האדם. “רוחי” היא הרוח הנמשכת מן העליון, אבל האדם הוא בשר. כאשר הרוח האלוהית נמשכת למטה אל כלי שאינו מתוקן, יש סכנה. הכלי אינו יכול לשאת את האור ללא גבול.
לכן נאמר: “והיו ימיו מאה ועשרים שנה.” אין כאן רק קביעה ביולוגית של אורך חיים. הזוהר קורא את המספר כסוד של אותיות ומדרגות. מאה ועשרים הם שיעור, גבול, מידה. כלומר, גם החיים עצמם מקבלים מידה. אין הרוח יורדת בלי גבול. יש שיעור לכמה אור יכול להיכנס בכלי מסוים. כאשר הכלי הוא בשר, צריך גבול. לא מפני שהרוח חלשה, אלא מפני שהכלי עלול להישבר.
במובן עמוק, זו אחת התובנות המרכזיות של הקבלה: אור גדול מדי בכלי קטן מדי אינו תיקון, אלא שבירה. לכן לא כל הארה טובה לאדם בכל זמן. לא כל פתיחה רוחנית מתאימה לכל מצב נפשי. לא כל ידע צריך להיחשף בבת אחת. יש צורך במידה, בצניעות, בהדרגה. זה בדיוק ספרא דצניעותא – לא ספר שמסתיר משום שאין לו מה לומר, אלא ספר שמלמד שההסתרה עצמה מגינה על החיים.
אחר כך עובר הפרק אל הנפילים. נאמר: “הנפילים היו בארץ”, והזוהר מחבר זאת אל הפסוק “ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים”. כלומר, הנפילים קשורים למקום שבו הגן נפרד, שבו האחדות מתפצלת לארבעה ראשים. הנפילה אינה מתחילה רק בחטא מוסרי, אלא בפירוד מן האחדות. כאשר השפע יוצא מן הגן ומתפצל, נוצר פוטנציאל לברכה, אבל גם פוטנציאל לנפילה.
הנפילים, לפי הקריאה הזו, הם כוחות גבוהים שירדו לארץ ולא נשארו במקומם. הם “נפלו” מפני שלא הצליחו להישאר מחוברים לשורשם. זו אותה תנועה שראינו בפרק הקודם בעניין בני האלוהים ובנות האדם. כוח עליון שיורד למטה בלי כלי מתוקן הופך לכוח מסוכן. הוא עדיין גדול, עדיין עוצמתי, אבל כבר אינו מאיר בצורה נכונה. הוא נעשה גבורה בלי קדושה, שם בלי הויה, עוצמה בלי אדם.
כאשר הזוהר אומר שהנפילים היו “בימים ההם” ולא אחר כך, הוא רומז שיש תקופות שבהן כוחות מסוימים שולטים בעולם, ולאחר מכן הם נסתמים או נגנזים. עד שבא יהושע, “בני האלהים” נסתתרו. עד שבא שלמה, “בנות האדם” נכללו. יהושע ושלמה הם שתי דמויות של תיקון. יהושע קשור לכניסה לארץ, לכיבוש, להעמדת הגבולות. שלמה קשור לחכמה, למלכות, לבניין בית המקדש, לאיחוד הכוחות תחת חכמה.
הזוהר מביא את שלמה במיוחד משום שנאמר: “וה’ נתן חכמה לשלמה” וגם “ויחכם מכל האדם.” כלומר, שלמה מתקן באמצעות חכמה. הכוחות שלא נכללו בחכמה העליונה נשארו כוחות מפוזרים, רוחות אחרות. כאשר החכמה באה, היא יודעת לכלול, להבחין, לסדר, להעמיד כל כוח במקום שלו. החכמה אינה רק ידיעה, אלא יכולת להחזיר את הכוחות לסדר.
מכאן מגיע ביטוי חריף: “אנשי השם”. הזוהר מדגיש שלא נאמר “אנשי יהוה”, אלא “אנשי השם” סתם. כלומר, יש מי שמתנהגים בשם, משתמשים בשם, נושאים שם, אבל אינם מחוברים לקדושת השם באמת. זו אזהרה עמוקה מאוד: אפשר להשתמש בשפה קדושה בלי להיות קדוש. אפשר לדבר בשם רוחניות, בשם תורה, בשם אמת, בשם אור, אבל בפועל להיות מנותק מן ההויה הפנימית.
“אנשי השם” הם אנשים של מוניטין, של כוח, של כותרת, של שם חיצוני. הם יודעים להפעיל שמות, סמלים, לשונות, תארים, אבל לא בהכרח חיים את הקדושה. לכן הזוהר אומר שזה אינו סוד של קדושה, אלא גריעות. זהו פגם. השם הפך אצלם לכלי חיצוני. הם יצאו מכלל אדם, ולכן נאמר: “אדם ביקר בל ילין.” האדם קיבל יקר, כבוד מלכותי, אבל אינו לן בו. הוא אינו נשאר שם. בלי רוח, היקר אינו מחזיק.
זו אמירה חזקה מאוד גם לחיים שלנו. אדם יכול לקבל תואר, מעמד, ידע, כוח השפעה, אפילו שפה רוחנית גבוהה, אבל אם אין בו רוח פנימית, הוא לא “לן” ביקר הזה. הוא לא באמת שייך לו. הכבוד אינו נעשה בית. הוא רק לבוש חיצוני. מי שאין בו רוח, הכבוד הופך אצלו לקליפה.
בהמשך מופיעים תיאורים מסתוריים של מלכי קרבא, מלכי מלחמה, שבעה, תשעה, חמישה וארבעה. זוהי שפה קשה מאוד, אבל באופן כללי היא מתארת מערכות של כוחות ודינים שנאבקים בתוך מבנה הבריאה. “מלכים” בקבלה הם לא רק שליטים אנושיים, אלא כוחות של הנהגה. יש מלכים שנראים מנצחים בקרב, יש כוחות שרצים ברצונם ואין מי שימחה בידם, יש מלכים העומדים בבהלה, ויש כאלה שאינם יכולים לעמוד לפני אחרים.
אפשר לקרוא זאת כמפת מאבק בין כוחות דין שונים. לא כל דין דומה לדין אחר. יש דין תקיף, יש דין מאוזן, יש דין רפה, יש דין שאינו עומד במקומו. כאשר הדינים אינם מסודרים במתקלא, הם נלחמים זה בזה. במקום שכל כוח ישרת את הסדר הכללי, כל כוח מושך לעצמו. זו מלחמת המלכים הפנימית של המציאות.
הזוהר מתאר גם אילן מבושם היושב בפנים, ציפורים המקננות בענפיו, חיות החוסות תחתיו, שבעה סמכים סביבו וארבע חיות המתגלגלות לארבע רוחות. האילן כאן הוא סמל של מבנה חיים מתוקן. הוא דומה לעץ החיים. הענפים הם ההתפשטויות, הציפורים הן כוחות רוחניים עדינים, החיות הן כוחות חיים תחתונים יותר, והסמכים הם עמודים המחזיקים את הסדר. כאשר האילן עומד במרכז, הכוחות יכולים למצוא מקום. העליון מקנן בענפים, התחתון נח תחת הצל.
אבל מיד מופיע גם הנחש. הנחש רץ בדילוגים, מדלג על הרים ומקפץ על גבעות. זנבו בפיו, שיניו, נקבים משני צדדים, וכאשר הוא נוטל חלק מסוים הוא נעשה לשלוש רוחות. הנחש הוא כוח עקלקל, מחזורי, סוגר על עצמו. זנבו בפיו מזכיר תנועה שבה הראש והזנב מתבלבלים, התחלה וסוף מתערבבים. זה כוח שיכול לרוץ מהר, לדלג, לעבור בין מדרגות, אבל לא בהכרח בדרך ישרה.
במובן נפשי, הנחש הוא תנועה של יצר, תחבולה, כוח לא ישר. הוא לא תמיד תוקף חזיתית. הוא מדלג, עוקף, נכנס דרך סדקים. כאשר הראש והזנב מתבלבלים, האדם מאבד סדר פנימי: מה שהיה אמור להיות אמצעי נעשה מטרה, ומה שהיה אמור להיות תחתון מתחזה לעליון. זו אחת הסכנות הגדולות של כוחות רוחניים לא מתוקנים – הם יודעים לדבר בשפה גבוהה, אבל התנועה שלהם נחשית.
לאחר מכן מופיע חנוך: “ויתהלך חנוך את האלהים.” הזוהר מדייק: עם אלהים, ולא עם יהוה. כלומר, חנוך קשור למדרגת דין, למדרגת שם אלהים, לא למדרגת הרחמים העליונה של שם יהוה. נאמר עליו “ואיננו כי לקח אותו אלהים”, והזוהר מבין זאת כהילקחות לתוך שם מסוים. במסורת קבלית רחבה יותר, חנוך קשור גם לדמות מטטרון, אך כאן העיקר הוא שהליכתו אינה מתוארת כהתכללות בשם הרחמים, אלא בשם אלהים.
הדבר מלמד שלא כל עליה רוחנית היא אותה עליה. יש עליה דרך דין, דרך גבול, דרך הנהגה מסוימת, ויש עליה דרך רחמים עליונים. חנוך לא מת כמו שאר בני אדם, אלא “איננו”. הוא נלקח. אבל גם ההילקחות הזו קשורה לשם מסוים, למדרגה מסוימת. הזוהר מדגיש שוב שהשמות אינם מילים בלבד. שם קובע את אופן ההתקשרות.
אחר כך מופיעים בתי הדינים. הזוהר אומר שיש שלושה שהם ארבעה, ארבעה למעלה וארבעה למטה, ומביא את הפסוק: “לא תעשו עול במשפט, במידה, במשקל ובמשורה.” כאן חוזר מאוד חזק סוד המתקלא – המשקל. דין יכול להיות עוול אם הוא אינו נמדד נכון. גם אמת יכולה לפגוע אם היא באה בלי מידה. גם גבול יכול להפוך לאכזריות אם אין בו שקילה.
הזוהר מפרט סוגי דין: דין קשה, דין שאינו קשה, דין בשיקול, דין שלא בשיקול, דין רפה, ודין שאינו זה ואינו זה. הכוונה היא שיש מדרגות רבות של גבול ושיפוט. לא כל מצב דורש אותה תגובה. יש מקום לדין תקיף, ויש מקום לדין רך. יש מקום להכרעה, ויש מקום להמתנה. יש דין שמתקן, ויש דין ששובר. המפתח הוא השיקול. דין ללא משקל הוא סכנה.
במישור האנושי, זו תובנה חשובה מאוד. אדם צריך לדעת להבחין בין גבול בריא לבין נוקשות, בין חמלה לבין ויתור הרסני, בין דין מתקן לבין דין משפיל. הרבה מן הקלקול בעולם נובע מדין שלא נמצא במידה. הורה, מורה, מנהיג, מטפל, שופט, וגם האדם כלפי עצמו – כולם צריכים מתקלא. בלי משקל, גם דבר נכון יכול להפוך לעוול.
בהמשך הזוהר חוזר לפסוק: “ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה.” הוא מפרש את “האדם” כאדם שלמעלה, אדם עליון. ואז הוא מחבר זאת למשה: “ומשה לא ידע כי קרן עור פניו.” כאן מופיע קשר עמוק בין “פני האדמה”, “עור פניו” ו“כתנות עור”. פני האדם, פני האדמה, עור, אור, קרן – כולם הופכים לשדה אחד של סוד.
משה אינו יודע שפניו קורנות. זו נקודה יפה מאוד. האור העליון האמיתי אינו תמיד מודע לעצמו בצורה אגואיסטית. דווקא משום שמשה עניו, האור יכול להופיע בפניו. “קרן עור פניו” קשור גם לעור, כלומר ללבוש החיצוני, וגם לקרן, כלומר לשפע היוצא מן הראש, מן הפנים. לאחר חטא האדם ניתנו לו כתנות עור, לבוש גופני, כיסוי. אצל משה, העור עצמו חוזר להאיר. זהו תיקון של הלבוש.
הזוהר עובר מן “קרן עור פניו” אל קרן השמן, אל משיחה, מלכות, דוד ויובל. נאמר שאין משיחה אלא בקרן. הקרן היא כלי של שפע, אבל גם סמל של התרוממות. “ובשמך תרום קרננו”, “שם אצמיח קרן לדוד” – הקרן קשורה למלכות המתוקנת, למדרגה העשירית של המלך, כלומר למלכות. המלכות אינה יוצרת את האור מעצמה, אלא מקבלת אותו מן העליון ומגלה אותו למטה.
היובל הוא אמא, בינה. הקרן של היובל מראה שהמלכות מתעטרת מן הבינה. כלומר, התחתון מקבל חירות ושיבה למקומו מן האם העליונה. ביובל הכול חוזר למקומו: עבדים משתחררים, אחוזות חוזרות, המציאות חוזרת לשורש. לכן היובל קשור לרוח. הה"א של היובל היא נשיבת הרוח לכל. כאשר הרוח נושבת מן הבינה, הכול יכול לשוב למקומו.
זו תנועה של רפואה עמוקה: לא רק להוסיף אור, אלא להחזיר כל דבר למקומו. החטא הוא יציאה מן המקום. הנפילה היא ירידה בלי כלי. אנשי השם הם שם בלי רוח. הדין הלא שקול הוא גבול שלא עומד במקומו. היובל הוא ההפך מכל זה – שיבה, החזרה, נשימה, רוח, תיקון המקום.
לקראת הסיום נאמר שכאשר ה"א מתחברת לה"א, נקרא השם יהוה אלהים בשם מלא. זהו חיבור של רחמים ודין, של הויה ואלהים, של העליון והתחתון, של האור והכלי. אבל נאמר גם: “ונשגב יהוה לבדו ביום ההוא.” כלומר, בסוף כל המדרגות, כל השמות, כל הדינים, כל המאבקים, כל המלכים, כל הכוחות – נשאר השורש האחד לבדו. לא במובן שהוא מבטל את העולם מתוך ריקנות, אלא במובן שכל הריבוי חוזר להיכלל באחדות.
וזה מחזיר אותנו לשם הספר: ספרא דצניעותא. הצניעות כאן אינה רק מוסר של הסתרה חיצונית. זו צניעות קוסמית. הצניעות היא הידיעה שכל גילוי צריך כיסוי, שכל אור צריך כלי, שכל שם צריך קדושה, שכל דין צריך משקל, שכל ירידה צריכה שמירה, וכל חכמה צריכה ענווה. הספר עצמו הוא “צנוע” מפני שהוא מדבר על הדברים העליונים ביותר בלשון רמז, לא בלשון חשיפה גסה.
המשפט האחרון אומר: “זכאה למאן דעאל ונפק וידע שבילוי וארחוי.” אשרי מי שנכנס ויוצא ויודע את שביליו ודרכיו. זה מזכיר את מה שנאמר בתחילת ספרא דצניעותא: לא די להיכנס אל הסוד. צריך גם לדעת לצאת ממנו. מי שנכנס ואינו יוצא עלול להיבלע בסוד, לאבד אחיזה בעולם, להתבלבל בין עליון לתחתון. מי שאינו נכנס כלל נשאר בחוץ ואינו טועם את העומק. הצדיק הוא מי שנכנס ויוצא – יודע לעלות אל הסוד ולחזור ממנו אל חיים מתוקנים.
במובן הפנימי, הפרק הזה מלמד שהאדם חי בין שמות, כוחות, דינים, מים, רוח, עור, אור, נחש, אילן, קרן ויובל. כל אלה אינם רק סמלים חיצוניים, אלא מצבים בנפש. יש באדם אנשי שם – מקומות שרוצים כבוד בלי רוח. יש בו נפילים – כוחות גבוהים שנפלו לחומר. יש בו נחש – תנועה עקלקלה שמבלבלת ראש וזנב. יש בו אילן מבושם – מרכז חיים מתוקן שבו הציפורים והחיות מוצאות מקום. יש בו בתי דין – מערכות שיפוט פנימיות, חלקן קשות מדי וחלקן רכות מדי. ויש בו גם יובל – כוח עמוק של חזרה למקור.
אם צריך לסכם את הפרק במשפט אחד, אפשר לומר כך: הפרק החמישי מלמד שכל הבריאה היא מערכת של שמות, אותיות וכוחות, אך כאשר הם יורדים בלי משקל, בלי צניעות ובלי חכמה, הם נעשים נפילה, דין והשחתה; וכאשר הם חוזרים אל מקומם דרך חכמה, שיקול, יובל ורוח, הם נעשים תיקון, מלכות ואור.
לכן זהו פרק של סיום. הוא מתחיל ב“בנים משחיתים” ומסתיים ב“צניעותא דמלכא”. כלומר, הוא נע מן הקלקול של התולדות אל הצניעות של המלך. מן הכוחות שהתפזרו ונפלו אל הסוד העליון שמחזיר הכול למקומו. ומי שזוכה להבין את השבילים והדרכים, אינו רק מבין טקסט קבלי. הוא מבין משהו עמוק על החיים עצמם: איך כוח צריך גבול, איך רוח צריכה כלי, איך שם צריך קדושה, איך דין צריך משקל, ואיך כל נפילה מבקשת בסתר את היובל שלה – את הדרך לשוב הביתה.