מצווה גדולה להיות בשמחה – השמחה היא ערך מרכזי ויסודי במסורת היהודית, המלווה את האדם מראשית דרכו הרוחנית ועד לשגרת חייו היומיומית. היא איננה רק רגש חולף או תגובה לאירוע משמח, אלא דרך חיים המעצבת את היחס של האדם כלפי עצמו, כלפי הזולת וכלפי בוראו. בחסידות אף נאמר כי "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אמירה המיוחסת לרבי נחמן מברסלב, המדגישה את חיוניות השמחה בעבודת ה'.
ראשית, אחת ההוכחות המרכזיות לכך שהשמחה היא חלק בלתי נפרד מעבודת ה' עולה מספר תהלים (ק, ב): "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה". פסוק זה מזכיר לנו שהעבודה הרוחנית של האדם – בין אם מדובר בתפילה, בלימוד תורה או בקיום המצוות – צריכה להיות מלווה בשמחה. שמחה זו איננה רק אמצעי טכני, אלא מהות רוחנית: על פי רבותינו, כשאדם עובד את ה' בשמחה, הוא מתחבר בצורה עמוקה יותר לממד האלוקי, מרגיש קרוב יותר לתורה ולמצוות, וזוכה לפתוח את ליבו להשפעות חיוביות.
בדומה לכך, מקורות רבים נוספים מדגישים את מקומה של השמחה בעבודת ה'. בספר דברים (כח, מז-מח), מוצגת אזהרה מפני העונשים העלולים לבוא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה". בין הפרשנים ישנה התייחסות לכך שהכתוב מדגיש את הצורך לא רק בקיום המצוות, אלא גם באופן שבו האדם מקיימן – בשמחה. עבודה נטולת שמחה עלולה ליצור ניכור, ולהרחיק את האדם מהביטוי האמיתי של אמונתו.
אחת התפיסות הרווחות ביהדות מבהירה כי השמחה מייצרת קרבה, אחדות, ואף שפע ברכה. בתלמוד נאמר (מסכת שבת ל, ב) שהשכינה שורה אצל אדם שמח. מדובר כאן בהיבט מיסטי-רוחני: אדם השרוי בשמחה יוצר מציאות פנימית חופשית מקיפאון ומצמצום, וכך מתאפשרת השראת שכינה. בממד הנפשי, השמחה מרחיבה את התודעה ומעוררת כוחות יצירתיים של האדם, בעוד שעצבות ועצלות נוטות לצמצם ולסגור.
בדברי חז"ל מופיעה גם האמרה המפורסמת "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (מסכת תענית כט, א). אמירה זו קשורה אמנם לחודש אדר ולפורים, אך היא משקפת את העיקרון שיש זמנים מסוימים בשנה שבהם השמחה מתגברת, ומכאן ניתן ללמוד על חשיבותה. אם חודש אדר הוא סמל לשמחה, הרי ששאר חודשי השנה אינם פטורים ממנה. המטרה היא להפוך את השמחה למצב תודעתי קבוע, ולא רק לאירוע עונתי.
גם במצוות החגים בולטת הדרישה לשמוח. מצוות "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד) מלמדת אותנו שהשמחה היא חלק בלתי נפרד ממהות החג, ולא רק תוספת חיצונית. שמחה זו מתייחסת לתחושת החגיגה המשפחתית, לאכילה ולשתייה, אבל בעיקר לתודעה של הודיה על הטוב שה' משפיע עלינו. כאשר אנו מתבוננים בשורשי החגים – כמו בחג הסוכות, המסמל אסיף, או בחג הפסח, המציין את יציאת מצרים – השמחה נובעת מההכרה בגודל החסד האלוקי.
החסידות פיתחה מאוד את רעיון השמחה. למשל, רבי נחמן מברסלב מדגיש רבות את החובה והזכות להיות בשמחה, ואף אומר "אין ייאוש בעולם כלל". הוא מלמד אותנו שהשמחה היא הכלי המרכזי לגילוי הטוב שבאדם ובעולם, ולשמירה על התקשרות חיובית עם הקב"ה. בתורת חב"ד, האדמו"ר הזקן (רבי שניאור זלמן מלאדי) מסביר בספר התניא כיצד העצבות יכולה לגרום לאדם לחולשה רוחנית, בעוד שהשמחה היא כוח מניע בעבודת ה'. הדגש החסידי הוא על כך שהשמחה היא בבחינת "משחה" (מן השורש שׁ.מ.ח) – היא משחה שמרפאה את פצעי הנפש ומגנה מפני השפעות שליליות.
בכתבי רבי נחמן מברסלב מוצאים גם את רעיון ה"דיקאוט" (המלצה או דרך) להוציא את עצמך מהעצב על ידי פעולה חיצונית של ריקוד או שירה, אפילו כשאינך מרגיש שמח. לכאורה מדובר במעשה מלאכותי, אך לדבריו "על ידי השמחה אפשר לצאת מכל המיצרים", שכן הגוף והנפש קשורים זה לזה. כאשר האדם מגביר את תנועת השמחה בפועל, משהו בלב מתחיל גם הוא לזוז.
השמחה, אם כן, איננה מטרה לעצמה בלבד, אלא כלי לגילוי טוב ותיקון פנימי. חז"ל מדגישים גם את השפעת השמחה על היחסים הבין-אישיים. אדם שמח נוטה להיות חביב, סבלני ונדיב יותר. במסכת אבות (א, טו) נאמר: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". שמחה פנימית מאפשרת לאדם להאיר פנים לאחרים, בעוד שעצבות או מתח עלולים לגרום לו להתכנס בתוך עצמו וליצור מחיצות בין בני האדם. שמחה חיובית משרה אווירה של אחדות ולכידות חברתית.
בעולמה של החסידות, השמחה נתפסת גם כגורם המסייע לאדם להתגבר על מכשולים רוחניים. העצבות, לעומת זאת, נחשבת למלכודת של היצר הרע, שכן אדם עצוב עלול להתייאש ולנטוש את התקווה לתיקון. לעומת זאת, אדם שמח שואב כוחות להמשיך ולהתמודד עם אתגרים. בהקשר זה, נאמר בגמרא (מסכת שבת קנו, א): "אין מזל לישראל" – כלומר, עם ישראל איננו כבול לגורל קבוע מראש. השמחה באמונה מעניקה לאדם יכולת לפרוץ את גבולות המציאות המקובלים, ולהפוך מציאות שלילית לחיובית.
ראוי לציין שהשמחה ביהדות אינה בהכרח עליזה או מרדף אחר סיפוקים חומריים, אלא שמחה שיש בה עומק רוחני. אין הכוונה שצריך להתעלם מכאב וסבל, הרי היהדות מכירה באבל, בתשובה, ובצער על החטא. אך גם במצבים קשים, האדם היהודי מוצא נחמה באמונה ובתקווה, ומשתדל לשמור על נקודת שמחה פנימית. במילים אחרות, השמחה אינה תמיד צחוק קולני, אלא בעיקר חוויית ביטחון ואמונה ש"הכול לטובה", כפי שדורשים המפרשים וכפי שנפוץ בחסידות ברסלב – "גם זו לטובה".
על מנת לפתח את מידת השמחה, מלמדת החסידות מספר דרכים מעשיות. דרך אחת היא באמצעות הכרת תודה: כשאדם עוצר ומתבונן בחסד שבחייו, בין אם בריאות, משפחה, הצלחות קטנות או גדולות, הוא מרגיש תחושת הודיה שממלאת אותו שמחה. כלי נוסף הוא שמירה על קרבה לקהילה תומכת ועל מעורבות בחיי הציבור, שכן הבדידות עלולה לעורר עצבות. תפילה נחשבת אף היא מפתח לשמחה, משום שהיא מחברת את האדם עם מקור הנשמה שלו.
גם חז"ל מציעים לנו טכניקות לשמוח, כמו בסיפורי התנאים והאמוראים שהיו מעודדים אחד את השני בשעת קושי באמירת דברי תורה או "מילתא דבדיחותא" כדי לפתוח את הלב לקבל דברי תורה (ע"פ עירובין סה, ב). השמחה יכולה אפוא לשמש פתח ללימוד, להתחדשות ולפתיחת הלב לתובנות חדשות.
מצווה גדולה להיות בשמחה במסורת ישראל, השמחה קשורה קשר הדוק גם לענווה ולאהבת הזולת. אדם גאה או מלא בעצמו עלול לחוות כעסים ואכזבות, בעוד שעבודה על הענווה מאפשרת לאדם לפתוח את הלב לתפילה, להודיה ולשמחה. יתרה מכך, כשאדם מסייע לזולת ועוסק בחסד, הוא מתמלא שמחה פנימית. החיבור בין עשיית טוב לאחרים לבין שמחת הלב מובהק מאוד ביהדות, ופסוקים רבים בתנ"ך (כמו ישעיהו נח, י) רומזים שהנתינה והחמלה הן מפתח לשמחה אמיתית.
לסיכום מצווה גדולה להיות בשמחה, השמחה איננה רק ביטוי חיצוני של חיוך וצחוק, אלא מצב נפשי ורוחני שעומד ביסוד עבודת ה' לפי היהדות. הפסוק "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" (תהלים ק, ב) הוא מצפן המורה על הדרך הנכונה להתקרב לבורא ולעצב את החיים האישיים והחברתיים. בין אם מדובר במימוש מצוות, בתפילה, בלימוד תורה או בקשר בינינו לבין הזולת – השמחה משמשת מנוע חשוב המעורר את האדם להתעלות ולהתפתח. בתורה, בנביאים, בכתובים, בדברי חז"ל ובתורת החסידות מודגש שהשמחה איננה פריווילגיה, אלא חלק אינטגרלי מהאמונה והעבודת ה'.
החיים מציבים אתגרים רבים, ולעתים נדמה שהשמחה קשה להשגה. אולם מקורותינו מעודדים אותנו להפוך את השמחה לאידיאל אפשרי, הניתן לפיתוח על ידי חשיבה חיובית, הודיה, עשיית חסד, תפילה ועבודת מידות. כשאדם מאמץ לעצמו את ערך השמחה, הוא זוכה לראות את העולם בצורה בהירה וטובה יותר, ומצליח לא רק להעניק השראה ואור לסובבים אותו, אלא גם לקרב את עצמו לעומק המשמעות של חייו – "כי בשמחה תצאו" (ישעיהו נה, יב). במילים אחרות, השמחה משחררת את האדם מכבלי הפסימיות והעגמומיות, ומעניקה לו כנפיים לעוף אל עבר פסגות רוחניות ואנושיות גבוהות יותר.
בסופו של דבר, הלקח המרכזי העולה ממקורות היהדות הוא ששמחה היא לא רק רצויה, אלא גם אפשרית ונגישה בכל זמן ומצב – וכאשר נאחזים בה באמת, היא הופכת להיות כוח יוצר ומתמיד המאיר את דרכנו. בעזרת השמחה, אנו יכולים לחזק את האמונה, לשפר את היחסים עם עצמנו ועם הסובבים אותנו, ולחוות את המציאות היומיומית מתוך פרספקטיבה של אור, אהבה ותקווה.
מצווה גדולה להיות בשמחה