הלכה יומית – אסור להתענות ביום ראש חודש – פירוט הלכות ראש חודש: איסור תענית, סדר אמירת "יעלה ויבא".
הסבר מורחב על הלכות ותפילות ראש חודש
ראש חודש נחשב ביהדות ליום מועד־זוטא, שיש בו ממד חגיגי אך איננו נחגג כחג מן המניין דוגמת שבת או יום טוב. למרות שהעבודה מותרת בו ואין בו איסורי מלאכה, חז"ל הפליגו בשבחו של ראש חודש והמליצו לנהוג בו כבוד וקדושה. אחת ההשלכות המעשיות וההלכתיות לכך היא האיסור להתענות ביום ראש חודש, מתוך רצון להימנע מלתת ליום זה אופי של אבל או צער. גם מי שגזר על עצמו תענית מסוימת (למשל תענית חלום או תענית לכפרה על עבירה), עליו להשתדל שלא להתענות דווקא בראש חודש אלא לדחות את התענית ליום אחר, כדי לשמור על אווירת השמחה הראויה לראש חודש.
יתרה מזאת, אף על פי שאין חובה הלכתית לקבוע סעודה עם פת בראש חודש – בשונה משבת או חג – מצוה להרבות בסעודת ראש חודש, ולהוסיף בה מאכלים משובחים מכל הסוגים, כגון פירות, ירקות ותבשילים מיוחדים. הסעודה המורחבת מבטאת את הכבוד ואת ההוקרה המיוחדת ליום ראש חודש, וכן מחזקת את תחושת השמחה וההודיה לה' על חידוש הלבנה, המסמל במידה רבה את חידוש והתחדשות עם ישראל.
עם זאת, מכיוון שאין חיוב מוגדר לאכול לחם ביום ראש חודש, נפסק בהלכה כי אם אדם שכח לומר "יעלה ויבא" בברכת המזון, ולא נזכר אלא לאחר שפתח בברכת "הטוב והמטיב", אינו חוזר לראש הברכה. הדבר שונה מברכת המזון בשבת, שבה קיימת חובת אכילת פת בשלוש סעודות. בשבת, אם שכח אדם לומר "רצה והחליצנו" ונזכר רק לאחר שהחל את ברכת "הטוב והמטיב", חוזר לראש ברכת המזון, כיוון שהסעודה עצמה היא חובה גמורה. לעומת זאת, בראש חודש אין חובת סעודה על פת, ולכן אין חוזרים.
הדינים הנוגעים לאמירת "יעלה ויבא" בתפילה
תפילת העמידה בראש חודש כוללת הוספה של "יעלה ויבא" בברכת "רצה" (או, לפי סדר הסידור המקובל, לאחר "רצה"), כדי להזכיר את יום ראש החודש ולבקש מה' שיזכור אותנו לטובה. אם אדם שכח לומר "יעלה ויבא" בתפילת שחרית של ראש חודש, ודילג על חלק זה עד שהגיע לאמצע ברכת "מודים", אין הוא יוצא ידי חובתו וחייב לחזור על תפילת שחרית כולה. יש להדגיש כי ניסיונות "לתקן" את הדילוג בתוך קטעים אחרים של התפילה (כגון במקום שבו אומרים "על הנסים" בחנוכה או בפורים) אינם מועילים, שכן חז"ל קבעו את מקומו המדויק של "יעלה ויבא", וכל שינוי מקום אינו נחשב כקיום הנוסח כהלכתו.
דוגמה נוספת להשלכה זו היא כאשר אדם שכח לומר "יעלה ויבא" בברכת "רצה" אך נזכר במהלך ברכת "שומע תפילה". יש הסבורים שאם לא סיים עדיין את תפילתו, הוא רשאי לחזור לברכת "רצה" ולשלב שם את "יעלה ויבא" כתקנת חכמים. אולם אם סיים כבר את תפילתו בחתימת "יהיו לרצון אמרי פי וגו'", עליו לחזור ולהתפלל מראש כיוון שהחסיר פרט מהותי. כדי להימנע מברכה לבטלה, טוב שהתפילה הנוספת תיאמר כ"תפילת נדבה" בתנאי: אם אכן הוא חייב לחזור — תהיה זו תפילה מחייבת, ואם לא — תיחשב תפילתו לתפילת נדבה.
חזרה מליאה על התפילה במקרה של ספק או שכחה
בשונה ממרבית ההוספות הקטנות בתפילה (כגון "ועל הנסים" בחנוכה ופורים), השמטת "יעלה ויבא" בראש חודש מחייבת חזרה על כל תפילת העמידה, שכן ראש חודש נחשב ל"מועד" שמזכירים בתפילה כחלק אינטגרלי מעבודת היום. לכן, אם אדם נזכר רק לאחר שסיים לגמרי את התפילה, עליו להתחיל שוב מברכת הפתיחה של העמידה – "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" – ולא לדלג על פסוק זה. בנוסף, אם הוא נסתפק האם אמר "יעלה ויבא" או לא, ההלכה מורה לו לחזור שוב על התפילה מספק, מאחר שבדרך כלל האדם אינו זוכר בבירור את הנוסח, וכאן החובה גוברת על ספק הטעות.
לסיכום הלכה יומית – אסור להתענות ביום ראש חודש, יום ראש חודש אומנם אינו חג מן המניין, אך שמחתו וכבודו מקבלים תוקף הלכתי מיוחד. לצד האיסור להתענות בו, והמצווה להרבות בסעודה, חז"ל דרשו להוסיף ולומר "יעלה ויבא" בכל אחת מתפילות היום, ובברכת המזון למי שאוכל פת. העיקרון המנחה הוא להעניק לראש חודש אווירה של קדושה והתחדשות, ולזכור כי כל יום מועד שמציינים לפי הוראת חכמים, יש בו כוח רוחני וטמון בו פוטנציאל של התקרבות נוספת לה' ולתורתו.