דף ג ע"א
וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר (קהלת י כ), דָּא צְלוֹתָא, דְמָטֵי לָהּ עַד צַדִּיק חַי עָלְמִין, כְּלִיל חַ"י בִּרְכָאָן, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (משלי י ו) וּבְרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק, חַי הָעוֹלָמִים, וּצְלוֹתָא אִיהוּ דִבּוּר דִּרְכִיבַת עֲלֵיהּ, וְאִיהוּ מֶרְכָּבָה לְגַבָּהּ בְּיוֹמִין דְּחוֹל, וְדָא שְׁכִינְתָּא וְדָא אדנ"י, קוֹל רָכִיב בְּפוּמוֹי דָא יהו"ה, וְרָזָא דְּדִבּוּר (תהלים נא יז) אדנ"י שְׂפָתַי תִּפְתָּח וְגוֹמֵר, וְאִיהוּ מֶרְכָּבָה לְתַרְוַיְיהוּ כְּגַוְונָא דָא יאהדונה"י, וְהָכִי סְלִיק מַלְאָ"ךְ כְּחוּשְׁבַּן תְּרֵין שְׁמָהָן כַּחֲדָא, וּבְגִין דָּא אִתְקְרֵי מַלְאָךְ שַׂר הַפָּנִים, דְּעַל יַד שְׁלִיחָא דָא מִתְיַחֲדִין בְּשִׁית יוֹמֵי דְחוֹל, אֲבָל בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא לָא סָלְקִין תְּרֵין שְׁמָהָן אִלֵּין, דְּאִינוּן עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, וְלָא מִתְיַחֲדִין עַל יְדֵי שְׁלִיחַ, אֶלָּא בְּצַדִּיק חַי עָלְמִין, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל, קוֹל (דף ג ע"א) דִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר דִּבּוּר דִּצְלוֹתָא, וְלָא עַל יְדֵי שְׁלִיחַ, וּבְגִין דָּא (משלי י כו) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם הוּא כְלִיל כֹּלָּא, וּבֵיהּ מִתְיַיחֲדִין תְּרֵין שְׁמָהָן אִלֵּין, וְעַל תְּרֵין שְׁמָהָן אִלֵּין אִתְּמַר (דהי"א טז לג) אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר, וְנֶעֱנָה מַלְאָךְ מִגּוֹ אֶשָּׁא מִשְּׁמַיָּא וְאָמַר, הֵן הֵן מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, וַהֲווֹ מִתְקַבְּצִין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּבְמַזְמוּטֵי חָתָן וְכַלָּה. אָמַר רַעִִיָא מְהֵימְנָא בְּרִיךְ יְהֵא בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא דְאָמַר מִלִּין אִלֵּין, לְיַחֲדָא בְּהוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ.
קוּם אֵלִיָּהוּ נְבִיאָה לִיקָרָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, וְיִתְעֲרוּן עִמָּךְ שְׁאָר נְבִיאֵי, וַעֲבֵיד לֵיהּ קִנָּא בְּהַאי חִבּוּרָא, וּלְכָל מַשִּׁרְיָין דְּאָזְלִין מִתְתַּרְכֵי בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְחַבָּרָא לוֹן בְּהַאי חִבּוּרָא, לְאִשְׁתַּכָּחָא בֵּיהּ נְיָיחָא לְאִלֵּין מַשִּׁרְיָין דְּנִשְׁמָתִין דְּאָזְלִין מִתְתַּרְכִין מִשְּׁכִינְתָּא, דְאִיהִי יְחִידָאָה אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד (איכה א א), וּלְאִשְׁתַּכָּחָא בֵּיהּ נְיָיחָא לְמַשִּׁרְיָין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְאִתְּמַר בְּהוֹן (ישעיהו לג ז) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, וְלֵית שָׁלוֹם אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
קוּם לְחַבָּרָא לוֹן בְּהַאי חִבּוּרָא, דְהָא כַּד אִית בְּיִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּילִים, מֵאִלֵּין דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (דניאל יד ג) וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, דָּא דְּאִתְקְרֵי סֵפֶר הַזֹּהַר, דְּיָדְעִין לְמִפְלַח לְמָארֵיהוֹן, וּלְאַפָּקָא אַזְכָּרוֹת דִּשְׁמָהָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בְּכַוָּנָה, וּלְחַבָּרָא לוֹן בְּקוֹל דִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּבְדִבּוּר דִּצְלוֹתָא, דְּאִינוּן תְּרֵין שְׁמָהָן יאהדונה"י, דִבְהוֹן כְּלִילָן כָּל הֲוַויָּי"ן וְכִנּוּיָי"ן וַעֲשַׂר סְפִירָן.
כַּמָּה מַלְאָכִין דְּאִינוּן חֵיוָון דְּמֶרְכַּבְתָּא וּשְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים, וְכָל עֵשֶׂר כִּתּוֹת דִּכְלִילָן בְּהוֹן דִּמְשַׁמְּשִׁין לְעֵשֶׂר סְפִירוֹת, כֻּלְּהוּ וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרוּדוֹת (יחזקאל א יא) לְפוּמוֹי, לָקֳבֵל אִלֵּין אַזְכָּרוֹת, דְּאִינוּן יאהדונה"י, בֵּין בִּקְרִיאַת שְׁמַע בֵּין בִּצְלוֹתָא בֵּין בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וְהוֹדָאוֹת, דִּבְכָל אַזְכָּרָה דְיִפּוֹק מִפּוּמוֹי בְּכָל אֲתַר וּבְכָל מַמְלָל, צָרִיךְ לְכַוָּונָא דִיבּוּר בְּאדנ"י קוֹל בְּיהו"ה, וּלְיַחֲדָא לוֹן כַּחֲדָא, בְּיִחוּדָא דְאִיהוּ יָחִיד נֶעֱלָם, דִּמְחַבֵּר לוֹן וּמְיַחֵד לוֹן כַּחֲדָא, וּבֵיהּ צָרִיךְ הַכַּוָּנָה, דְלָא תַלְיָא לְמֵימַר בֵּיהּ קוֹל וְדִבּוּר אֶלָּא מַחֲשַׁבְתָּא.
כַּד נָחִית קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּקְרִיאַת שְׁמַע, אִתְּמַר בְּחֵיוָן וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם (שם כד), בְּעֵשֶׂר מִינֵי הִלּוּלִים, בְּשִׁיר פָּשׁוּט דְּאִיהוּ י' כֶּתֶ"ר, כָּפוּל דְּאִיהוּ י"ה חָכְמָ"ה וּבִינָ"ה, מְשׁוּלָשׁ בְּיה"ו דְאִיהוּ חֶסֶ"ד גְּבוּרָ"ה תִּפְאֶרֶ"ת, מְרוּבָּע בְּיהו"ה דְּאִיהוּ נֶצַ"ח הוֹ"ד יְסוֹ"ד מַלְכוּ"ת, דְּנָטְרִין צִפָּרָא קַדִּישָׁא יִשְׂרָאֵל בֵּינַיְהוּ, וְקָרָאן בָּהּ לְיִשְׂרָאֵל דְּאִיהוּ עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, וְהַיְינוּ שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הָא נָחִית לְגַבָּהּ, צָרִיךְ לְקַשְׁרָא לֵיהּ בַּהֲדָהּ, וּלְיַחֲדָא לוֹן בְּיִחוּדָא חֲדָא בְּלָא פִּירוּדָא כְּלָל, וּבְגִין דָּא מָאן דְּשָׂח בֵּנְתַּיִים עֲבֵירָה הִיא בְּיָדוֹ הַהִיא שִׂיחָה.
וְאַמַּאי קָשְׁרִין לֵיהּ בַּהֲדָהּ לְא"ח עִם ד', כְּלִילָא מֵאַרְבַּע פָּרָשִׁיָּין, בְּגִין דְּלָא יְהֵא פָרַח מִינָהּ, וְאִשְׁתְּאָרַת יְחִידָה, אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, וּבְגִין דָּא קָשְׁרִין לֵיהּ בַּהֲדָהּ בְּכַמָּה קִשּׁוּרֵי דִתְּפִלֵּי, בְּכַמָּה קִשּׁוּרֵי דְצִיצִית, דְּלָא יָזוּז מִינָהּ.
פרשנות
חלק א': התפילה כמרכבה וההבדל בין חול לשבת
הטקסט המלא:
וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר (קהלת י כ), דָּא צְלוֹתָא, דְמָטֵי לָהּ עַד צַדִּיק חַי עָלְמִין, כְּלִיל חַ"י בִּרְכָאָן, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (משלי י ו) וּבְרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק, חַי הָעוֹלָמִים, וּצְלוֹתָא אִיהוּ דִבּוּר דִּרְכִיבַת עֲלֵיהּ, וְאִיהוּ מֶרְכָּבָה לְגַבָּהּ בְּיוֹמִין דְּחוֹל, וְדָא שְׁכִינְתָּא וְדָא אדנ"י, קוֹל רָכִיב בְּפוּמוֹי דָא יהו"ה, וְרָזָא דְּדִבּוּר (תהלים נא יז) אדנ"י שְׂפָתַי תִּפְתָּח וְגוֹמֵר, וְאִיהוּ מֶרְכָּבָה לְתַרְוַיְיהוּ כְּגַוְונָא דָא יאהדונה"י, וְהָכִי סְלִיק מַלְאָ"ךְ כְּחוּשְׁבַּן תְּרֵין שְׁמָהָן כַּחֲדָא, וּבְגִין דָּא אִתְקְרֵי מַלְאָךְ שַׂר הַפָּנִים, דְּעַל יַד שְׁלִיחָא דָא מִתְיַחֲדִין בְּשִׁית יוֹמֵי דְחוֹל, אֲבָל בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא לָא סָלְקִין תְּרֵין שְׁמָהָן אִלֵּין, דְּאִינוּן עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, וְלָא מִתְיַחֲדִין עַל יְדֵי שְׁלִיחַ, אֶלָּא בְּצַדִּיק חַי עָלְמִין.
ביאור והעמקה:
- התפילה כבעלת כנפיים: הפסוק "בעל כנפיים יגיד דבר" מתפרש על התפילה. המילים שאנו מוציאים מהפה אינן נופלות לאדמה; יש להן "כנפיים" (כוונת הלב) שנושאות אותן עד לספירת היסוד ("צדיק חי עולמים"). 18 הברכות של תפילת העמידה (ח"י) נועדו להשפיע שפע על ה"צדיק", שהוא הצינור המרכזי.
- הדיבור והקול כמרכבה: הזוהר מבחין בין "קול" ל"דיבור":
- הקול הוא שם הוי"ה (זכר, עולם עליון).
- הדיבור הוא שם אדנ"י (נקבה, שכינה, עולם הזה).בתפילה, הקול רוכב על הדיבור. כשאנו פותחים בתפילה "אדנ"י שפתי תפתח", אנו מכינים מרכבה לשם הוי"ה שיוכל לשכון בתוך המילים שלנו. האיחוד ביניהם יוצר את השם המשותף יאהדונה"י, שערכו הגימטרי הוא 91, בדיוק כערך המילה מלא"ך.
- הבדל דרמטי בין חול לשבת: בשישה ימי החול, המרחק בין שמיים לארץ גדול מדי, ולכן האיחוד הרוחני מתבצע על ידי שליח – המלאך מטטרו"ן (שר הפנים). אך בשבת, המציאות מתעלה. האיחוד הוא ישיר, "פנים אל פנים", ללא תיווך של מלאך. השבת היא זמן שבו השכינה והקב"ה מתאחדים בעולם האצילות עצמו, דרך ספירת היסוד המאחדת הכל.
חלק ב': קריאת שמע ותפילה – הקול והדיבור
הטקסט המלא:
וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל, קוֹל דִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר דִּבּוּר דִּצְלוֹתָא, וְלָא עַל יְדֵי שְׁלִיחַ, וּבְגִין דָּא וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם הוּא כְלִיל כֹּלָּא, וּבֵיהּ מִתְיַיחֲדִין תְּרֵין שְׁמָהָן אִלֵּין, וְעַל תְּרֵין שְׁמָהָן אִלֵּין אִתְּמַר אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר, וְנֶעֱנָה מַלְאָךְ מִגּוֹ אֶשָּׁא מִשְּׁמַיָּא וְאָמַר, הֵן הֵן מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, וַהֲווֹ מִתְקַבְּצִין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּבְמַזְמוּטֵי חָתָן וְכַלָּה. אָמַר רַעִִיָא מְהֵימְנָא בְּרִיךְ יְהֵא בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא דְאָמר מִלִּין אִלֵּין, לְיַחֲדָא בְּהוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ.
ביאור והעמקה:
- קריאת שמע לעומת תפילה: "עוף השמיים" (המלאך) מוליך את הקול של קריאת שמע, בעוד ש"בעל כנפיים" מוליך את הדיבור של התפילה. קריאת שמע היא קבלה של מלכות שמיים (הצהרת אחדות), והתפילה היא העבודה המעשית של החיבור.
- סוד היסוד: ספירת היסוד ("צדיק") היא המקום שבו שני השמות (הוי"ה ואדנ"י) נפגשים. כשהם מתייחדים שם, נוצרת שמחה בעולמות העליונים, המדומה לשמחת חתן וכלה.
- הסכמת המלאכים: כשרבי שמעון בר יוחאי ("הבוצינא קדישא" – המנורה הקדושה) מגלה את הסודות הללו, מלאך עונה מתוך האש ומאשר: אלו הם אכן "מעשה מרכבה". המלאכים אינם מקנאים, אלא מתקבצים כבשושבינים המלווים את החתן והכלה לחופה. משה רבנו ("רעיא מהימנא" – הרועה הנאמן) מברך את רשב"י על כך שהוא מצליח לבצע את הייחוד הזה דרך גילוי סודותיו.
חלק ג': הספר כקן ומקלט לשכינה
הטקסט המלא:
קוּם אֵלִיָּהוּ נְבִיאָה לִיקָרָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, וְיִתְעֲרוּן עִמָּךְ שְׁאָר נְבִיאֵי, וַעֲבֵיד לֵיהּ קִנָּא בְּהַאי חִבּוּרָא, וּלְכָל מַשִּׁרְיָין דְּאָזְלִין מִתְתַּרְכֵי בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְחַבָּרָא לוֹן בְּהַאי חִבּוּרָא, לְאִשְׁתַּכָּחָא בֵּיהּ נְיָיחָא לְאִלֵּין מַשִּׁרְיָין דְּנִשְׁמָתִין דְּאָזְלִין מִתְתַּרְכִין מִשְּׁכִינְתָּא, דְאִיהִי יְחִידָאָה אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, וּלְאִשְׁתַּכָּחָא בֵּיהּ נְיָיחָא לְמַשִּׁרְיָין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְאִתְּמַר בְּהוֹן הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, וְלֵית שָׁלוֹם אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
ביאור והעמקה:
- הקריאה לאליהו: רבי שמעון קורא לאליהו הנביא ולכל הנביאים: "קומו!". המטרה היא להפוך את הספר "תיקוני הזוהר" לקן (מקום מגורים בטוח).
- נחמה בתוך הגלות: השכינה בגלות מתוארת במילים "איכה ישבה בדד" – בודדה, מיוסרת ומגורשת. גם המלאכים ("אראלם") והנשמות גולים ובוכים יחד איתה.
- הספר כבית חולים לנשמות: החיבור הזה נועד לספק "נייחא" (מנוחה) לכל אותם כוחות קדושים שמסתובבים בעולם ללא בית. מי שלומד בספר זה, בונה מקום מנוחה לקדושה בתוך החושך של הגלות. הלימוד הוא לא רק צבירת ידע, הוא אקט של אירוח השכינה בביתו של האדם.
חלק ד': סוד המשכילים וייחוד השמות
הטקסט המלא:
קוּם לְחַבָּרָא לוֹן בְּהַאי חִבּוּרָא, דְהָא כַּד אִית בְּיִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּילִים, מֵאִלֵּין דְּאִתְּמַר בְּהוֹן וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, דָּא דְּאִתְקְרֵי סֵפֶר הַזֹּהַר, דְּיָדְעִין לְמִפְלַח לְמָארֵיהוֹן, וּלְאַפָּקָא אַזְכָּרוֹת דִּשְׁמָהָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בְּכַוָּנָה, וּלְחַבָּרָא לוֹן בְּקוֹל דִּקְרִיאת שְׁמַע, וּבְדִבּוּר דִּצְלוֹתָא, דְּאִינוּן תְּרֵין שְׁמָהָן יאהדונה"י, דִבְגִינַיְהוּ כְּלִילָן כָּל הֲוַויָּי"ן וְכִנּוּיָי"ן וַעֲשַׂר סְפִירָן.
ביאור והעמקה:
- ספר הזוהר ככלי גאולה: המשכילים (בעלי היכולת הרוחנית) משתמשים בספר הזוהר כדי ללמוד איך לעבוד את ה'. העבודה המרכזית היא "להוציא אזכרות" – כלומר, להגות את שמות ה' מתוך כוונה עמוקה המאחדת את הזכר והנקבה.
- ייחוד הקול והדיבור: המשכיל יודע לחבר את ה"קול" (שם הוי"ה בקריאת שמע) עם ה"דיבור" (שם אדנ"י בתפילה). החיבור הזה יוצר את השם המאוחד יאהדונה"י.
- הכל כלול בשם: השם המשולב הזה הוא "מרכזייה" רוחנית – כל עשר הספירות, כל השמות הקדושים והכינויים כלולים בו. מי שמכוון בייחוד זה, מעורר את כל המערכת האלוהית לפעולה.
חלק ה': כוונת המחשבה והכנעת המלאכים
הטקסט המלא:
כַּמָּה מַלְאָכִין דְּאִינוּן חֵיוָון דְּמֶרְכַּבְתָּא וּשְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים, וְכָל עֵשֶׂר כִּתּוֹת דִּכְלִילָן בְּהוֹן דִּמְשַׁמְּשִׁין לְעֵשֶׂר סְפִירות, כֻּלְּהוּ וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרוּדוֹת לְפוּמוֹי, לָקֳבֵל אִלֵּין אַזְכָּרוֹת, דְּאִינוּן יאהדונה"י, בֵּין בִּקְרִיאַת שְׁמַע בֵּין בִּצְלוֹתָא בֵּין בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וְהוֹדָאוֹת, דִּבְכָל אַזְכָּרָה דְיִפּוֹק מִפּוּמוֹי בְּכָל אֲתַר וּבְכָל מַמְלָל, צָרִיךְ לְכַוָּונָא דִיבּוּר בְּאדנ"י קוֹל בְּיהו"ה, וּלְיַחֲדָא לוֹן כַּחֲדָא, בְּיִחוּדָא דְאִיהוּ יָחִיד נֶעֱלָם, דִּמְחַבֵּר לוֹן וּמְיַחֵד לוֹן כַּחֲדָא, וּבֵיהּ צָרִיךְ הַכַּוָּנָה, דְלָא תַלְיָא לְמֵימַר בֵּיהּ קוֹל וְדִבּוּר אֶלָּא מַחֲבשְׁבְתָּא.
ביאור והעמקה:
- המלאכים בציפייה: המלאכים (חיות, שרפים, אופנים) נמצאים במצב של מתח והקשבה. הם פורשים את כנפיהם לרווחה ומחכים למילים שיצאו מפי האדם למטה. התפילה של האדם היא ה"דלק" שמניע את כל צבא המלאכים.
- סוד הייחוד הנעלם: מעבר לייחוד של "קול" ו"דיבור" (שזה עדיין במישור המילים), יש ייחוד גבוה יותר – ייחוד המחשבה. המחשבה פונה אל ה"יחיד הנעלם" (ספירת הכתר או האינסוף). זהו ייחוד שאי אפשר לבטא במילים, אלא רק בדממה ובריכוז מוחלט.
- האחריות בכל מילה: הזוהר מלמד שבכל אזכרת שם ה' שאנו מוציאים מהפה – אפילו בשיחת חולין או בברכה קצרה – אנו צריכים לזכור את הייחוד הזה. הדיבור צריך להיות מחובר למקור האלוהי תמיד.
חלק ו': עשרת ההילולים של קריאת שמע
הטקסט המלא:
כַּד נָחִית קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּקְרִיאַת שְׁמַע, אִתְּמַר בְּחֵיוָן וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם, בְּעֵשֶׂר מִינֵי הִלּוּלִים, בְּשִׁיר פָּשׁוּט דְּאִיהוּ י' כֶּתֶ"ר, כָּפוּל דְּאִיהוּ י"ה חָכְמָ"ה וּבִינָ"ה, מְשׁוּלָשׁ בְּיה"ו דְאִיהוּ חֶסֶ"ד גְּבוּרָ"ה תִּפְאֶרֶ"ת, מְרוּבָּע בְּיהו"ה דְּאִיהוּ נֶצַ"ח הוֹ"ד יְסוֹ"ד מַלְכוּ"ת, דְּנָטְרִין צִפָּרָא קַדִּישָׁא יִשְׂרָאֵל בֵּינַיְהוּ, וְקָרָאן בָּהּ לְיִשְׂרָאֵל דְּאִיהוּ עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, וְהַיְינוּ שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הָא נָחִית לְגַבָּהּ, צָרִיךְ לְקַשְׁרָא לֵיהּ בַּהֲדָהּ, וּלְיַחֲדָא לוֹן בְּיִחוּדָא חֲדָא בְּלָא פִּירוּדָא כְּלָל, וּבְגִין דָּא מָאן דְּשָׂח בֵּנְתַּיִים עֲבֵירָה הִיא בְּיָדוֹ הַהִיא שִׂיחָה.
ביאור והעמקה:
- מבנה השם המפורש: הזוהר מראה איך שם הוי"ה מתפשט לארבעה שלבים כנגד הספירות:
- י' (פשוט): כתר.
- י-ה (כפול): חכמה ובינה.
- י-ה-ו (משולש): חסד, גבורה, תפארת.
- י-ה-ו-ה (מרובע): נצח, הוד, יסוד, מלכות.יחד הם יוצרים עשרה צעדים של הילול המלווים את הירידה של הקדוש ברוך הוא לעולם בזמן קריאת שמע.
- שמע ישראל: "ישראל" הוא ספירת התפארת (העמוד האמצעי). כשאנו אומרים "שמע ישראל", אנו קוראים לקדוש ברוך הוא לרדת ולהתאחד עם השכינה שנמצאת אצלנו למטה.
- איסור השיחה: כשהמלך והמלכה מתאחדים, אסור להפריע. מי שמדבר באמצע קריאת שמע או התפילה, עושה "עבירה" – הוא קוטע את זרם החיבור הרוחני וגורם לפירוד בעולמות העליונים. זה כמו לנתק את כבל החשמל בזמן שהמערכת פועלת.
חלק ז': קשירה בלתי ניתנת לניתוק (תפילין וציצית)
הטקסט המלא:
וְאַמַּאי קָשְׁרִין לֵיהּ בַּהֲדָהּ לְא"ח עִם ד', כְּלִילָא מֵאַרְבַּע פָּרָשִׁיָּין, בְּגִין דְּלָא יְהֵא פָרַח מִינָהּ, וְאִשְׁתְּאָרַת יְחִידָה, אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, וּבְגִין דָּא קָשְׁרִין לֵיהּ בַּהֲדָהּ בְּכַמָּה קִשּׁוּרֵי דִתְּפִלֵּי, בְּכַמָּה קִשּׁוּרֵי דְצִיצִית, דְּלָא יָזוּז מִינָהּ.
ביאור והעמקה:
- סוד המילה "אחד": במילה "אחד", האותיות א-ח (גימטריה 9) מייצגות את תשע הספירות העליונות, והאות ד מייצגת את ספירת המלכות (ארבע הפרשיות של התפילין). המטרה היא לקשור את ה-9 לתוך ה-4.
- מניעת הבריחה: השכינה בגלות היא כמו ציפור פצועה ("איכה ישבה בדד"). ללא עבודת האדם, הקדושה "בורחת" לעולמות העליונים ומשאירה את העולם התחתון בחושך.
- הקשרים כעוגנים: התפילין (עם הרצועות) והציצית (עם הקשרים) הם "חבלים" רוחניים. אנו קושרים את הקדוש ברוך הוא לשכינה דרך הגוף שלנו, כדי שלא יזוז ממנה, וכדי שהאור האלוהי יישאר נוכח במציאות שלנו גם כשאנו מסיימים את התפילה ויוצאים לעולם.
סיכום דף ג' ע"א
דף זה מלמד אותנו שהאדם הוא המנוע של היקום. התפילה וקריאת שמע אינן חובות דתיות יבשות, אלא כלים עוצמתיים לייחוד:
- הייחוד: המטרה היא לחבר את הקול (הוי"ה) עם הדיבור (אדנ"י).
- המרכבה: המילים שלנו הופכות למרכבה שבה אלוהים יורד לעולם.
- השבת: בשבת החיבור הוא ישיר וגבוה יותר, בעוד שבחול הוא נעשה דרך המלאך מטטרו"ן.
- הספר: תיקוני הזוהר הוא ה"קן" שבו השכינה והנשמות הגולות מוצאות מנוחה ונחמה.
- הקשר: התפילין והציצית הם עוגנים שמונעים מהקדושה להסתלק מאיתנו בגלות, ומבטיחים שחווית ה"אחד" תישאר חקוקה בתוך המציאות.