אגרת הרמבן
שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחֲטִיא בְנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "כָּל הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי גֵּיהִנָּם שׁוֹלְטִין בּוֹ", שֶׁנֶאֱמַר: הָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ, וְאֵין רָעָה אֶלָּא גֵהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה".
וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶאֱמַר: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'. וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאַן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶיךָ, וְאַף כִּי בְּמוֹתֶךָ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׁנֶאֱמַר: הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם, וְנֶאֱמַר: הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה'. וְכַאֲשֶׁר תַּחֲשׁוֹב אֶת כָּל אֵלֶּה, תִּירָא מִבּוֹרַאֲךָ וְתִשָּׁמֵר מִן הַחֵטְא, וּבְמִדּוֹת הָאֵלֶּה תִּהְיֶה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקֶךָ.
וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ [-מהשם יתברך] וּמִן הַחֵטְא, אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶאֱמַר השם מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ וגו'. וּבַמֶּה יִתְגָּאֶה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר, ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, וְאִם בְּכָבוֹד, הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶאֱמַר: וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ?! וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה – "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח": נִמְצָא הַכֹּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים, לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ וִינַשַּׂאֲךָ הַמָּקוֹם.
עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד: כָּל דְּבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה, וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ, וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ, וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא הוּא שׁוֹגֵג וְאַתָּה מֵזִיד.
בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וּבְכָל עֵת, חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא הָעוֹלָם. וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ, וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם, וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ, אַל תַּעֲנֵהוּ בְקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ.
וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר, תְּחַפֵּשׂ בַּאֲשֶׁר לָמַדְּתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָּבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ, וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה. וְהָסֵר כָּל דִבְרֵי הָעוֹלָם מִלִּבְּךָ בְּעֵת הַתְּפִלָּה, וְהָכֵן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וְטַהֵר רַעְיוֹנֶיךָ, וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלְךָ בְּכָל דָּבָר וְדָבָר וְלֹא תֶחֱטָא, וּבָזֶה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים, וּתְפִלָּתְךָ תִהְיֶה זַכָּה וּבָרָה וּנְקִיָּה וּמְכֻוֶּנֶת וּמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶאֱמַר: תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ.
תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ וְלֹא תִפְחוֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ וְתִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים, וּבְכָל יוֹם שֶׁתִּקְרָאֶנָּה יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאוֹל עַד עוֹלָם אָמֵן סֶלָה.
בטח, הנה הסבר על איגרת הרמב"ן, המכונה לעיתים (אם כי פחות נפוץ) "אדרת הרמב"ן":
מהי אגרת הרמבן?
אגרת הרמבן היא מכתב קצר ועוצמתי שכתב רבי משה בן נחמן (הרמב"ן), אחד מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות, לבנו הבכור, נחמן. הרמב"ן כתב את האיגרת ככל הנראה בשנותיו האחרונות, לאחר שעלה לארץ ישראל (סביבות שנת 1267 לספירה), בעוד בנו נשאר בקטלוניה (ספרד). האיגרת היא למעשה צוואה רוחנית ותמצית מרוכזת של הדרכה מוסרית לחיי היום-יום, המתמקדת בעיקר במידות טובות ובעבודת ה'.
תוכן האיגרת המרכזי:
האיגרת, למרות קוצרה, מכילה יסודות מרכזיים בעבודת המידות:
- ענווה ושפלות רוח: זהו הנושא המרכזי והבולט ביותר באיגרת. הרמב"ן מורה לבנו (ולכל הקורא) להתרחק מהגאווה ולהנהיג את עצמו במידת הענווה הקיצונית. "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס".
- התרחקות מכעס: הרמב"ן רואה בכעס מידה רעה והרסנית ביותר, עד כדי כך שהוא כמעט משווה אותה לעבודה זרה. הוא מדגיש את החשיבות של דיבור רך ושקט כאמצעי להינצל מכעס. הוא מייעץ שכאשר עולה כעס, יש להסיט את המחשבה לדברי תורה או לעיסוק אחר.
- כבוד לכל אדם: האיגרת מדגישה את החשיבות לכבד כל אדם, לראות בו צלם אלוהים. "וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ".
- יראת שמיים: הרמב"ן מזכיר את החשיבות של זיכרון ה' המתמיד והמחשבה על אחרית האדם ("מאין באת ולאן אתה הולך").
- לימוד תורה מתוך כוונה: הוא מייעץ ללמוד תורה מתוך כוונה לקיימה, ולהפוך את הלימוד למעשה.
- חשבון נפש: האיגרת מעודדת התבוננות פנימית ובדיקה עצמית מתמדת של המעשים.
חשיבותה ו"סגולותיה" של האיגרת:
איגרת הרמב"ן נחשבת לאחד מטקסטֵי המוסר החשובים והמשפיעים ביהדות, וזאת ממספר סיבות:
- מחבר בעל שיעור קומה: היותה פרי עטו של הרמב"ן, דמות תורנית עצומה, מקנה לה משקל וחשיבות מיוחדים.
- תמציתיות ועומק: היא מצליחה לרכז במספר שורות קצר יסודות מוסריים עמוקים ומרכזיים בעבודת ה'.
- מעשיות: ההדרכות בה אינן תיאורטיות בלבד, אלא מעשיות וניתנות ליישום בחיי היום-יום.
- ההבטחה שבסופה: הרמב"ן עצמו מסיים את האיגרת בהבטחה לבנו: "תקרא את האיגרת הזאת פעם אחת בשבוע ולא תעבור, לקיימה וללכת בה אחרי ה' יתברך, למען תצליח בכל דרכיך ותזכה לחיי העולם הבא… וכל יום שתקראנה יענוך מן השמים כאשר יעלה על לבך לשאול עד עולם".
מכוח הבטחה זו, ובעיקר בשל התוכן המוסרי המזוקק שבה, יוחסו לאיגרת סגולות רבות לאורך הדורות:
- הסגולה המרכזית – תיקון המידות: רבים מאמינים ונוהגים לקרוא את האיגרת בקביעות (פעם ביום או פעם בשבוע, כפי שהמליץ הרמב"ן) כסגולה בדוקה לעזור לאדם לרכוש מידות טובות, ובפרט ענווה ושליטה בכעס. עצם הקריאה וההתבוננות בדברים מעוררת את האדם לעבוד על עצמו.
- שמירה והצלחה: בהתאם להבטחת הרמב"ן, רבים קוראים אותה כסגולה לשמירה רוחנית וגשמית, להצלחה בכל מעשי ידיהם, ולכך שתפילותיהם יתקבלו ("יענוך מן השמים").
- זכות הרמבן: יש הרואים בקריאת האיגרת דרך להתחבר לזכותו ולרוחו הגדולה של הרמב"ן עצמו.
- חינוך: היא משמשת כטקסט יסוד בלימוד מוסר בבתים רבים, בישיבות ובמוסדות חינוך.
חשוב להדגיש: ה"סגולה" העיקרית והמהותית של האיגרת אינה קריאה מכנית בלבד, אלא ההפנמה והיישום של המסרים העמוקים שבה. הקריאה נועדה לעורר את האדם לעבודה פנימית ולשיפור מתמיד של מידותיו והתנהגותו.
לסיכום, איגרת הרמב"ן היא פנינה מוסרית קצרה וקולעת, המציעה מפת דרכים לחיים של ענווה, שליטה עצמית, כבוד לזולת ויראת שמיים. היא מהווה מקור השראה והדרכה יקר ערך, ורבים מוצאים בקריאתה ובלימודה סיוע רוחני וסגולה להצלחה ולתיקון המידות.
אגרת הרמבן